ארגון המורים



 ביטאונים

ביטאון מס' 13 - דצמבר 2006


תוכן העניינים:


בגליון מס' 6 מדצמ. 99, הצעתי לקבוע בבטאון מדור תחת הכותרת "זה מזכיר לי" - בו נוכל להביא קטעים, מובאות ולקטים שנמצא בכל מיני מקומות, שיש בהם משום משוואה ותרומה ל"טכניקת אלכסנדר". המדור נפתח בגליון זה והנכם מוזמנים להשתתף בו.

כמו כן, הצעתי מדור נוסף שייקרא "גרויים ותגובות", שבו יוכלו החברים להביע את דעותיהם וחוויותיהם המתעוררות מהכתוב, מהנאמר, או מהנעשה בסביבתם ולשתף גם את האחרים,

אז צאו לדרך...
בברכה,
יוסק'ה אדמוני


בחזרה לרשימת הביטאונים



יחסה של האוסתאופטיה לשיטת אלכסנדר

סיכום הרצאה שניתנה ב-8 ביוני 2006 בכנס השנתי למורים של שיטת אלכסנדר

מרווין ולדמן

הרפואה האוסתאופטית נוסדה בארה"ב לפני יותר מ-120 שנה עם פילוסופיה וגישה מגובשות העוסקות במחלה ובפציעה. מאז ראשיתה היא זיהתה את הצורך ללמוד את התנאים הסביבתיים הרצויים העשויים לעודד בריאות וחוסן. כדי לסייע לכוחות העצמאיים של הגוף לתיקון עצמי וכאספקט המהותי של טיפול - היא ראתה את הצורך בהשבתם של אותם תנאים אופטימאליים על כנם, עד כמה שניתן.

לשם כך ניתנה תשומת לב עליונה ל"מזון הצליל", לתרגילים מדויקים ומתאימים, לאוויר צח ולאור שמש, למצב נפשי אופטימאלי וחיובי, לרגיעה, וכטכניקת אלכסנדר - ליחסי הגומלין ההדוקים בין מכניקת גוף טובה לבין בריאות.

בהקשר לחשיבות הניתנת למכניקת הגוף פיתחה האוסתאופטיה שיטה עדינה ומתוחכמת של טיפול ידני שנבנתה כדי להשפיע בעיקר על המערכת הנוירווסקולארית ועל המערכת האנדוקרינית. תגובת חסינות מוגברת ורבת עוצמה התאפשרה הודות ליישום מדויק ופרטני של עקרונות אנטומיים ופיסיולוגיים אצל תינוקות ועד לקשישים מוגבלים.

מההתחשבות המוקדמת ביותר בחשיבותם של מערך הגוף והשימוש בו להעצמת הבריאות שיטת אלכסנדר נלקחה תמיד בשימת לב עליונה על ידי אוסתאופטים המתמצאים בעקרונותיה.

היא נחשבת כבר זמן רב כבעלת תועלת רבת ערך לכל שיקום יציב ומאריך ימים וכמעניקה כוחות עצמאיים למטופל הנמצא מעבר למצב הקריטי של מחלה או של מוגבלות.

בחזרה לראש העמוד



על ההליכה

קטע פתיחה להרצאתו של סאם חמיס בכנס שפיים, יוני 2006.
הקטע לקוח מתוך פרק 7, Notes and Instances, בספרו של פמ"א
Man's Supreme Inheritance

"אין דבר כזה, 'תנוחת עמידה נכונה' שמתאימה לכל בני האדם. זו איננה שאלה של תנוחה נכונה, כי אם של קואורדינציה נכונה (כלומר, של המנגנונים השריריים המעורבים בכך). זאת ועוד, כל מי שרכש את היכולת ליצור קואורדינציה נכונה, יכול לתאם מחדש את חלקי גופו כדי לענות על דרישותיה של כל תנוחה כמעט, בעודו מקיים בקרה מתמדת על תנועתיות נאותה ונכונה של מערכת הנשימה ושליטה מושלמת בקול – עובדה אותה אני מדגים בפני תלמידי מדי יום ביומו. כיוונון מתמיד מחדש של חלקי הגוף ללא מתח פיזי מיותר הינו רב תועלת, כפי שמוכיחים רמת בריאותם הגבוהה של אקרובטים ואריכות חייהם. עובדה בולטת היא שההפך הוא הנכון בנוגע לאתלטים, מה שמראה שמתח שרירי מיותר איננו תורם לבריאות טובה ולאריכות-ימים."

ממה שאמרתי זה עתה, ברור למדי שהעיקרון הראשי המעורב בהשגת תנוחת עמידה נכונה הוא מיקום כפות הרגליים בתנוחה אשר תבטיח כי יספקו את המירב כבסיס, כציר וכנקודת משען, ועקב כך יוטלו האיברים והגוו לאותו מנח בו יוכלו להיות מושפעים ומסתייעים בצורה נכונה ע"י כוח הכבידה. יש לציין שמשקל הגוף (ראה איור AA) נח בעיקר על כף הרגל האחורית, ויש להניח לירכיים לנוע ככל שניתן לאחור, מבלי לשנות את האיזון שיוצרת תנוחת כפות הרגליים, ומבלי להטיל במכוון את משקל הגוף קדימה. תנועה זו מתחילה בקרסול, ומשפיעה במיוחד על מפרקי הקרסול והירך. בהטיית הגוף לפנים אסור שתיווצר התעקמות של עמוד השדרה או הצוואר; ממפרקי הירך ומעלה, המיקום היחסי של כל חלקי הגוו חייב להיוותר ללא שינוי. כשנוקטים בתנוחה זו חשוב גם שכל אדם ואדם ייצור את ההתארכות הנכונה של עמוד השדרה ואת ההתרחבות הנאותה של הגב. סוגיה אחרונה זו מחייבת הכשרה פסיכו-פיזית מתאימה, כזו שהתייחסתי אליה בשני הקטעים שהובאו קודם לכן.

תנוחת עמידה זו, כפי שתוארה זה עתה, היא מדוייקת מבחינה פיזיולוגית כגורם ראשון במעלה בפעולת ההליכה. המשקל מוטל ברובו על כף הרגל האחורית, ובכך מתאפשרת כפיפת הברך השניה והתרוממות כף הרגל הקדמית; בו בזמן צריך קרסול הרגל האחורית להתכופף, כך שכל הגוף ייטה קלות לפנים, מה שיאפשר לכבידה להניע קדימה את הגוף.

למען האמת, כל הפיזיולוגיה של ההליכה היא פשוטה בתכלית מעת שמבינים עקרונות יסוד אלה. היא למעשה מורכבת מתנועות ראשוניות אלה, של איפשור הגוף לנטות לפנים מן הקרסול, עליו נתמך המשקל, ואז הימנעות מנפילה בכך שמניחים למשקל להיות מועבר הלאה לכף-הרגל שנפסעה לפנים. שיטה זו, פשוטה ככל שתיראה, איננה זו שבה בד"כ נוקטים. העדר הניצולת המכנית, המופגן במה שידוע למשל בכינוי "הילוך מתגלגל" שהוא הילוך נפוץ למדי, כלל איננו מתאפשר כשההוראות מבוצעות בקפידה. והאפקט על כל המערכת המכנית של האדם ניכר בעובדה שמעת שהתבססו העקרונות הקואורדינטיביים הנוצרים באמצעות שיטה זו, קיימת נטייה מתמדת של הגוו להתארך, בעוד שהנטייה הנפוצה – בגין תנוחת עמידה לקויה והקואורדינציה השגויה המתלווה לה – היא התקצרותו של הגוו.

כמעט כל מי שאני בוחן או מתבונן בו בפעולת ההליכה מפעיל אגב כך מתח פיזי לא-נחוץ, באופן שיוצר נטייה להתקצרות בעמוד השדרה וברגליים, ע"י לחיצה – אם יותר לי לנסח זאת בלשון שגורה – כלפי מטה דרך הרצפה, במקום כמו להקל על לחץ זה ע"י הארכת הגוף והשלכת המשקל קדימה, וע"י התנועעות קלה וחפשית. כתוצאה מה"התקצרות" וה"לחיצה כלפי מטה" שזה עתה הזכרתי, האדם התרבותי נעשה יותר ויותר שטוח-כף-רגל. אדם בעל קואורדינציה נאותה מפעיל שיעור הולם של מתח, כך שנטיית עמוד השדרה והרגליים תהיה להתארך, ושיווי המשקל הוא כזה שלא יתקיים לחץ מיותר דרך הרצפה, ובתנועותיו של אדם כזה יהיו הקלילוּת והחופש ניכרים היטב. אדם שכפות-רגליו שטוחות צריך רק ליצור את התנאים הללו כדי לשקם את הקשת הטבעית של כף-הרגל השטוחה.

AA. הרגליים ממוקמות במנח האידאלי להשגת שיווי משקל מושלם של המכונה האנושית, וכדי לאפשר את מירב הפעילות של תפקוד האורגניזם השלם. הערה: ברור שכף-רגל ימין או שמאל יכולות להיות לפנים, מבלי לפגוע בנכונותה של התנוחה.

BB. אם המטרה היא להשיג אפילו שיווי משקל חלקי, הרי שהרגליים ממוקמות כאן במצב שכופה תיאום לקוי על האורגניזם השלם,. תנוחה זו מביאה לפעילות מזערית של התפקוד החיוני.

בחזרה לראש העמוד



"גילוי הקול החופשי"

בעקבות הסדנא בשפיים
שרה וגיורא רפאלי

חווית השירה היא צורך קיומי לכל אדם. זהו הצורך הקמאי של נפשנו לזרום, להיות בתנועה, להתחבר לתנועות האינסופיות של היקום. מחזורי היום והלילה, השבוע, החודש, ועונות השנה נמצאים כולם בתנועה נצחית.

התפתחות התודעה במהלך ההיסטוריה האנושית הרחיקה את האדם מזרימה זו. חשיבה אינטלקטואלית והתפתחות מדעית וטכנולוגית גורמות לטשטוש חווית היום והלילה ול"מיזוג" עונות השנה. ניתן לומר שהחשיבה מנתקת את האדם מנפשו ומרגשותיו. בתופשה חלק הולך וגדל מישותו, היא מפרידה בינו לבין חווית החיים. למרות כל זאת, הצורך לשיר חי עדיין בנפשו של כל אדם והוא "מעז" לשיר כשנפתח לו ערוץ מתאים לזרום דרכו.

האם באמת כל אדם יכול לשיר בקול משוחרר או ששירה היא עניין "לזמרים בלבד"? ורבק סוורדסטרום (1879-1972), הזמרת השבדית, כותבת בספרה "הדרך לגילוי הקול": "הקול האנושי חי כשלמות אצל כל אדם. לא לפיתוח הוא זקוק כי אם לשחרור". אנו יודעים מניסיוננו שכל אדם יכול לשחרר את קולו הכלוא. רוב בני האדם אינם מכירים את הקול החופשי שלהם (והם שרים באמצעות קול הדיבור שלהם, כפי שיוסבר להלן).

קול הדיבור מכוון את הזרימה לגרון. זהו הקול האישי של כל אדם. כיוון זה יוצר לחץ על המיתרים, הקול נלחץ וזרימתו מוגבלת.
קול השירה מתגלה כשאנו לומדים לכוון את הזרימה מהגרון אל מרכז המצח שם הקול משתחרר מהצבע האישי ומכבליו הפיסיים ומתמלא בצליל חופשי וזורם.

סימן ההיכר לקול החופשי הוא הזרימה שהיא נשמת המוסיקה, החלק החי שלה. זהו מצב של תנועה המשתנה כל הזמן, מתגברת ונחלשת, מתקרבת ומתרחקת ולעולם אינה נפסקת. כל צליל שאנו שרים הוא חלק מהתרחשות צלילית גדולה יותר - ממשפט מוסיקלי, ממספר משפטים, משיר שלם.

נקודת המוצא לשחרור הקול האנושי היא הכרת מהות ישות הצליל (האידיאל הצלילי). כל אדם יכול להכיר מהות זו ולהתקדם בדרך מתודית עד לגילוי קולו החופשי ("גילוי", כאן, במשמעות של הסרת הקליפות המכסות אותו). דרך זו ניתנה ע"י ולבורג ורבק סוורדסטרום בסיועו ובתמיכתו של רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה.

הצעד הראשון מלמד את האדם לכוון את קולו בנתיב חדש אל המקום שבו הוא משתחרר – מרכז המצח. בעזרת תרגילים פשוטים יכול כל אדם באופן מיידי כמעט לחוש את רטט הקול במעלה האף ומרכז המצח. משם הוא מתפשט לחללי הסינוסים והלאה, החוצה. שלב זה נקרא שלב ההולכה של הצליל. אנו מוליכים את הקול מ"הבית הישן", הגרון, בו הוא איננו חופשי אל  "הבית החדש", מרכז המצח.

בהמשך אנו יכולים להרחיב את המוקד הצלילי ולפתוח באופן מודע את "דלתות" הבית החדש ולמעשה את כל ישותנו. החוויה המאפשרת לנו להיפתח היא חווית ההשתאות, הפליאה. כשאנו משתאים, אנו חווים התרחבות של כל ישותנו הרוחנית - נפשית - פיסית וכך מאפשרים לקולנו למלא את "הכלי" שנפתח עד לעומק נשמתנו. זהו מצב של שחרור, המאפשר לנו לגלות ולבטא איכויות רוחניות - נפשיות עמוקות לאין שיעור. איכויות אלה מבטאות עצמן ברכות הקול, בגמישותו, במלאותו, בעושרו וכן ביכולתו להתמזג עם קולות אחרים או עם כלי נגינה. אנו הופכים לכלי שהיופי המוסיקלי יכול לבטא עצמו דרכו.

דרך הלימוד המכוונת לשחרור הקול יכולה להתפתח רק מתוך אוירה של שחרור, משחק והומור. אוירה שבה התלמיד מרגיש חופשי להביא את עצמו בשלמותו כאדם (ולא כתלמיד זמרה בלבד). האחריות ליצירת תנאים אלה מוטלת על המורה הפוסע גם הוא על אותו שביל לגילוי קולו - אנושיותו השלמה. כך נוצרת, מתוך חופש ושמחה, תחושה של שותפות במסע.

בסדנא שקיימנו ב- 8.6.06 בשפיים, לאנשים המתרגלים את טכניקת אלכסנדר, יכולנו להתנסות בצורה חיה בפתיחת נתיבים ראשונים להזרמה של קולנו אל מקומו החופשי. שמענו כולנו, בחוויה שהתרחשה גם ברמה האישית וגם בצליל המקהלה, איך כאשר ניתנת ההכוונה המתאימה להזרמת הקול, יכול קהל של אנשים שאינם מתאמנים בשירה להפוך למקהלה. להרגשתנו, העובדה שקהל זה עוסק באופן עמוק ורציני בהכוונה (Attunement) של תנועת הגוף (שיטת אלכסנדר), סייעה באופן משמעותי ליצירת הנס של מפגש אנושי - קולי זה.

בחזרה לראש העמוד



גבולות

יהודה קופרמן

גם אם גבולות המוכרים ומוסכמים על ידי הסובבים אותנו, הם ערובה להבטחת קיומנו, אין כמו יכולתנו אנו להכיר ולהחליט על גבולות הייחוד שלנו.  הדברים אמורים במישור הארצי, הלאומי, ונכונים גם לגבי הנושא שעליו דן הכנס בשפיים.

גבולות המסוגלים לשמור על זהות נחרצת, ללא ויתור, התפשרות, ומיסי כניעה אחרים – אינם בהכרח גבולות המגבילים את הקשר עם העולם החיצון, עם השיטות למיניהן, ונושאי התרבות השונים.  ההיפך הוא הנכון. רק הנכונות לא להיאנס, לא להימהל (גם תוך שמירת השם), והאומץ לא לאפשר פריצת גבול משני הכיוונים, יגרמו לנו להיות מוכרים ומכובדים בגבולנו, ולחבוק עולם בהשפעתינו.  אבל כדי שהמשיח יבוא... חיבים להיות ראויים לכך. אחרת, הגיחה שלנו לגלות האלטרנטיבה / המשלימה, לא תהווה  קיום, כי אם שרידה לא מפוארת, ובכייה לדורות.

כולנו מדברים על זהות. על האלמנט הלימודי המבדיל אותנו.  אלכסנדר מסביר את המשמעות של המושג "לימוד", ואת האמצעים להקנייתו. הדגש מוסב לא על השגת "הנכון", אלא על המנעות להפריע להתרחשותו, או במילים אחרות, אומנות ההזמנה שלו. המורה מדביק את התלמיד באוירה רגועה, סבלנית, חפה מהרגל מתוכנן ומזדמן, ומחלחל לתוכו ערנות והבנה אחרת לגבי היסודות האנושיים,הרוחניים החברתיים והטבעיים בלימוד.

כל אלה מרכיבים את ה"כיוון" שתוצאותיו "צוואר חופשי,ראש לפנים ולמעלה..."

רק העולם נברא במילה. בריאת קשר משפיע ומחנך בין מורה ותלמיד מהווה כנראה אתגר גדול יותר, הנזקק למגע של יד ברבדי עומק שלשם מילים אינן חודרות. רק "גבולות" יכולים להעניק למורה מגע פיוטי ומשכנע שכזה. 

"המגע", מיצג את ההבנה הזאת. הוא שותל במסריו את התלמיד לצמיחה בגומת גופו, בשדה העולם שנברא לכבודו.

לכבוד "המגע" שלנו אני מצרף ספור קצר, נוגע.

מגע אחר

שמש אחר הצהרים של דצמבר, ויונתן מתפתל ברחובות הסואנים של העיר, טרוד במחשבות פרנסה ומציאת מקום ראוי למגורים.

יונתן הוא מורה אפוי, טרי שאך זה סיים את הקורס למורים ועוד לא השלים למסגר את תעודתו. עני כעכבר כנסיה , שבעוד שבועיים יהיה עליו להתפנות מדירת החדר ששימשה אותו בשלושת השנים האחרונות.

בעודו מתקרב להצטלבות גורדון העמוסה, הוא מבחין בגברת זקנה, כפופה מאוד, עומדת בקצה המדרכה מעברו השני של הרחוב הסואן. אפה כמעט נוגע בצבען האפור של אבני המדרכה  והיא מנפנפת בפראות במקל ההליכה שלה, בתקווה שתנועת המכוניות הבלתי פוסקת תעצור לרגע ותאפשר לה לעבור לצדו השני של הרחוב.  לא נראה שהתנועה הזורמת מראה רצון טוב ומתחשב כל שהוא בזקנה האומללה עם המקל, המכה באוויר ואינה יכולה להוציא  מסלע הנהגים טיפה קטנה של התחשבות. יונתן החליט לעשות מעשה.

באותו רגע ממש ובקרבת מקום קלחה צפירת סירנה של אמבולנס את האוויר.  תוך שניות, תנועת המכוניות הואטה וכמעט נעצרה. יונתן הרים את ידו בסימן עצירה החלטית וחצה את הרחוב במהירות, הצטרף אל הגברת הזקנה, הכפופה, לקח אותה בזרועה, והוביל אותה בביטחון אל המדרכה שממול. כל אותו הזמן אף לא מכונית אחת הועילה להיעצר לגמרי עבורם. לאחר שעברו בשלום, הזרימה חזרה לתאוצתה הקודמת.  הכל התרחש כל כך מהר שיונתן בקושי הספיק להפנים את מה שעשה.

"תודה רבה לך בחור צעיר" קול רך וידידותי שעלה מעומק נשמע לידו.

"היה לך מגע מאוד נעים ומיוחד, איך עשית זאת"?  "אוה" יונתן השיב "בסך הכל השהיתי, ותוך כדי זה התייחסתי לצוואר החופשי ולראשי הלא נשען, ואז גם תנועת המכוניות השתהתה והאטה, ואז עשיתי צעד קדימה, ועוד אחד, ועוד אחד אליך, וחזרה דומה איתך... בעצם מאוד פשוט".

דממת מבוכה בלתי מובנת השתררה לידו, "תסלח לי בבקשה"... אמרה הזקנה כדורשת הסבר.

"הו, אני ...", יונתן עצר, "את יודעת, רק קיימתי את מה שלמדתי. זה העיסוק שלי, אני מורה".

"ומה אתה מלמד אם מותר לשאול?"  אני מלמד על הדרך להצטרף לזרימת החיים, להימהל בה ולהרגיש נוח" השיב יונתן.

במקביל צץ במוחו הרעיון, אחרי הכל הוא זקוק למעות, והזקנה לא נראית בדיוק חסרת אמצעים.

בגילוי לב פנה אליה "האם היית רוצה ללמוד ממני? את רואה, בעצם אני מחפש עבודה, כסף, ומקום ראוי למגורים. אולי את מעונינת להיות תלמידה שלי?"

"או יקירי" הגברת הזקנה נאנחה שוב, זה יכול להיות בהחלט יפה, יפה מאוד, באמת. אני מאוד מודה לך, כן, אלא שאני חוששת שלא אוכל לשלם לך. אתה מבין כל מה שיש לי מספיק בדיוק לצרכי הצנועים... אבל חכה רגע, כאשר אני חושבת על כך, היית יכול לגור בבית הגדול שלי, לאורך כל תקופת השיעורים שתתן לי". זאת אמרה לאחר שראתה את האכזבה הראשונה בעיניו של יונתן. "האם היית מקבל זאת כתשלום?"

יונתן אמר כן. בודאי שכך יאמר, והם הסכימו שהוא יעבור לגור בביתה, מיד בסוף החודש.

הם ברכו זה את זו בשלום מאוד לבבי, כאשר תוך כדי כך אומרת הזקנה "בבקשה רק קרא לי סבתא מרים הקטנה". משם פנה יונתן והמשיך בדרכו שנפסקה.

בשבועיים הבאים יונתן עסק בציד אחר תלמידים ככל אשר יכול היה. בעיקר בשיחות עם אנשים בחנויות, ברחובות ובאוטובוסים. רוב האנשים סרבו אפילו להקשיב לו.

למרות זאת הוא הצליח לעניין כעשרים אנשים שרצו מאוד ללמוד איך "להתחבר לזרימת החיים, לשהות בהם, ולהרגיש נוח וטוב".  חבל רק שלאף אחד מהם לא היה כל כסף לשלם, אבל לכל אחד מהם היה תחליף "במקום", ויונתן חשב שגם זו דרך יפה להתחיל בה את הקריירה שלו.

הוא הזמין אותם למסיבת קבלת פנים בביתה הגדול של סבתא מרים הקטנה, והם הבטיחו להביא אתם כיבוד מסוים להצלחת הערב.

ועכשיו המסיבה החלה. לא אלאה אתכם בתיאור מפורט של כל המשתתפים, למרות שכל אחד ואחד מהם אנשים מאוד מיוחדים.

אתאר רק שניים מהם המייצגים את צבעי המשתתפים האחרים, ואת הסיפור כמובן.

ראשית היה "מקסים". גבר ג'ינג'י, גרוזיני, עצום ממדים שלא הלך למקום כל שהוא ללא בקבוק וויסקי מלא, ותמיד היה שתוי. זה מה שכל אחד חשב עד שילד קטן אחד מילדי המשתתפים הרים את הבקבוק מהרצפה, גמע את הנותר וקרא לאמו "אמא רוצה עוד מים"..

היתה גם אישה יפהפיה שיונתן לא ראה בחייו.  הוא גילה אותה ברחוב הירקון בשעות הערב המאוחרות כאשר היתה ממתינה לאהוב, לפי הסבריה. למרות מזג האוויר החורפי היתה לבושה במיני, עקבים גבוהים ומעיל עור קצר, ותלתלים אדומים סביב פניה האובליים, ושתי עיניים ירוקות זוהרות באמצע.  כן היא תאהב ללמוד ממני, ולהשתתף במסיבה שלי, כך אמרה וקיימה.

ברור כמובן שהאורחת החשובה ביותר במסיבה היתה סבתא מרים הקטנה, שהרי ככלות הכל היתה זאת היא שאפשרה לכל המאורע הזה להתקיים.

בדרך כל שהיא הצליחה לעלות ולשבת על כורסא גבוהה ביותר ליד תנור ההסקה, כאשר היא מביאה את ראשה לזווית מאוד בלתי רגילה, משם היא צופה בכל מה שקורה בחדר האורחים הגדול שלה.

בפינה אחת מישהו ניגן בגיטרה, ילדה רקדה לעצמה, ילדים שיחקו בפינה אחרת, ועל שולחן במרכז נפרש כל האוכל שהמשתתפים הביאו אתם. כל אחד שירת את עצמו.

יונתן התהלך סביב, מניח  ידיים כאן, מיישר גבות שם, לוקח ראשים לשמים וכפות רגליים מטה. חווה רגעים מתגשמים, והסביבה  מחייכת וחוגגת, ומזמזמת "צוואר חופשי, ראש לפנים ולמעלה, גוו.." זה היה השיעור הקבוצתי הראשון שלו.  לא היה סוף לאושרו.

לאורך כל ההתרוצצות החגיגית של הערב, כמעט שאף אחד לא הבחין בסבתא מרים הקטנה, אבל לה בכלל לא היה אכפת. כבר שלושים שנה שלא היה לה זמן כל כך מהנה ומספק.

היו לה דמעות בעיניים, מלווים באנחות נעימות, קצביות, וכבר צללה עמוק ורחוק בתוך הכורסא הענקית והרגישה איך גווה העיף משנים יכול לבסוף  להניח, לעזוב ולא להתמוטט.

לאורך הערב כאשר ילדים שיחקו לרגליה, וצעירים ומבוגרים גילו את הטון לשירה ביחד, סבתא מרים הקטנה חוותה פרידה מאותה בדידות שנכרכה סביב צווארה תקופה ארוכה מדי.

כאשר המשתתפים מכינים עצמם לעזיבה בסיום המסיבה, הבחין בה יונתן. הוא הסתכל פעם ראשונה ישר אל פניה של הגברת הזקנה. סבתא מרים הקטנה הסתכלה למעלה במבט סיום נאלץ, וניסתה לצאת מתוך הכורסא. היא רצתה ללוות את אורחיה בצאתם, בהרגישה שזו חובתה.

יונתן כבר היה לצידה ועזר לה להתרומם. להפתעתו סבתא מרים  הקטנה שאמנם נזקקה עדיין לתמיכת מקל ההליכה שלה, נעמדה כמעט זקופה.

היא חייכה אל יונתן ואמרה בקולה הרך, הידידותי,

"זה היה מגע מאוד יפה ומיוחד איש צעיר, בהחלט מיוחד מאוד".

בחזרה לראש העמוד



סיכום שבוע העירנות (22 – 27 באוק. 2006)

אתי סהר

שבוע הערנות לטכניקת אלכסנדר התארגן השנה בצל מלחמת לבנון השנייה. בפגישה שקיימנו ב-19 ביולי לא ידענו מתי תיגמר המלחמה וקשה היה לקבוע תאריך לקיום שבוע הערנות. החלטנו להמתין עד ה-15 בספטמבר לקבלת ההחלטה בדבר קיום שבוע.

המלחמה הסתיימה ונקבע שבוע הערנות לתאריכים 27-22 באוקטובר - שבועיים לאחר שבוע הערנות הבינלאומי שהתקיים בדיוק בחול המועד סוכות.

מלכה פינס התנדבה לרכז את הפעילויות וביקשה ממני שאסייע לה – נעניתי בשמחה כי לדעתי חשוב מאד להגביר את מודעות הציבור לקיומה ולמהותה של טכניקת אלכסנדר ולאפשרויותיה לסייע לאדם במצבי חיים שונים.

32 מורים התנדבו לפתוח את ביתם לציבור לשיעורים פרטיים ללא תשלום, 2 קורסים להכשרת מורים בתל-אביב – הקורס של אורי עשת והקורס של אבי גרניט קיימו "ימים פתוחים" ו-4 ארועים התקיימו במקומות שונים בארץ. הכנו פליירים למורים אותם פיזרנו במרכזי הפצה וכן פרסמנו את דבר שבוע הערנות גם בעיתונות:

  1. בשבועון "לאישה" הופיע אייטם אודות טכניקת אלכסנדר ושבוע הערנות במדור:"לאישה בריאות".
  2. פורסמה ידיעה בירחון "חיים חדשים" במדור "עניין חדש"
  3. פורסמה ידיעה בירחון "דרך האושר" בלוח הארועים
  4. בסוף השבוע של ה-20 באוקטובר פורסמו מודעות אודות שבוע הערנות במקומונים של כל האזורים שבהם התקיימו בתים פתוחים:
    • באזור הצפון – מקומון "א-לגוש"
    • בתל-אביב – ב"עכבר העיר"
    • בנתניה והסביבה – במקומון "קו7"
    • בהרצליה, רמת השרון והוד השרון – ב"קול הכפר"
    • בראשון לציון וחולון – ב"גל-גפן"
    • בירושלים – בקול ירושלים- "עכבר העיר"
    • בבאר-שבע – במקומון "שבע"

פרסמנו את שבוע הערנות באתרים רבים באינטרנט, וכן הופצה ידיעה אודותיו לכל המנויים על שרותי "הדור השלישי" של פלאפון.

פרסמנו באתר האינטרנט של הארגון את רשימת הפעילויות בשבוע הערנות. במודעות ובפרסומים הפנינו את הציבור לאתר הארגון לקבלת הפרטים ונמסרו מספרי הטלפון של מלכה, של מזכירות הארגון ושלי להתקשרות.

אליי התקשרו 30 איש ואישה מכל רחבי הארץ שהתעניינו בטכניקה, גם השנה רבות מההתקשרויות היו בהמשך לפרסום בעיתון "לאישה", התקשרו גם במענה לפליירים שהופצו. התקשרויות נוספות היו למלכה ולמזכירות הארגון. השאלות שבעיקר שאלו הן: מהי הטכניקה? למי היא עוזרת? איך לומדים אותה? האם זה רק שיעור אחד התנסות חינם או סדרה של שיעורים חינם? מהי ההכשרה של המורים? איך נדע שהמורה הוא מורה טוב? מהו מחירו של שיעור בטכניקה ומהו אורכו של השיעור? כמה שיעורים יש לקבל? ועוד ועוד. עניתי לכל המתעניינים בסבלנות רבה, למבקשים הסברתי באריכות ורבה הייתה התודה מצידם.

כל מתקשר קיבל מספרי טלפון של מורים שמקיימים בית פתוח באזור מגוריו ואני תקווה שאכן התקשרו והגיעו לשיעורי התנסות.

הדים מהמורים על מספרם של הפונים שהגיעו לשיעורי התנסות בטכניקה, לימים הפתוחים בקורסים להכשרת מורים ולארועים השונים טרם התקבלו אצל עתר. מידע זה הוא מידע חיוני לסיכום שבוע הערנות וכדאיות קיומו בעתיד. נודה לכם המורים המשתתפים על העברת פרטים אלו.

רוצה אני להודות למורים ששיתפו איתנו פעולה ושנענו להזמנתנו לקיים פעילויות בשבוע הערנות.

בחזרה לראש העמוד



מאמר על דרך ההוראה, על השימוש בחמש העקרונות ותפקידי המורה והתלמיד בשיעור אלכסנדר - אבי גרניט

מבוסס על סדנא שאבי העביר בקונגרס בפרייבורג
השימוש בחמשת העקרונות
ותפקידי המורה והתלמיד
בשיעור אלכסנדר

אבי גרניט

בסדנה זו ברצוני להדגים את הדרך בה אני עובד עם תלמידי ועמיתי המורים לפי חמשת העקרונות של פ.מ. אלכסנדר:

  1. הכרה בכוחו של הרגל
  2. בלימה ואי-עשיה
  3. הכרה במודעות התחושתית הלקויה
  4. הנחיית כיוונים
  5. הפיקוד הראשוני

מטרתי היא שעקרונות אלה יהוו בסיס לדיאלוג עם התלמיד במהלך השיעור. אני מאמין שכאשר העקרונות במוקד השיחה בין המורה לתלמיד, השיעור ברור יותר.

קודם כל, חשוב להבהיר את התפקידים של המורה והתלמיד. התלמיד צריך להיות אחראי לעצירה שלו, כלומר, להגיד לעצמו לעצור ולא להגיב; עליו לתת הכוונה לפיקוד הראשוני שלו. אולם, אין זה באחריותו ליזום תנועה כלשהי. זהו תפקיד המורה. על המורה להניע את התלמיד ובו בזמן לעזור לו לשמור על ההכוונה שלו. במחשבה של התלמיד צריכה להיות הפרדה ברורה בין "הכוונה" לבין "תנועה", וכמובן באחריות המורה להבהיר לו את ההבדל. ה"הכוונות" הן הוראות שעלינו לשלוח מהמחשבה לגוף כדי לעודד את הגוף לזרום; הוראות אלה עוזרות לגוף להתארך ולהתרחב במקום להתקצר ולהתכווץ. "תנועה" פירושה תנועות של הגוף בחלל.

כמובן, לוקח זמן להבהיר זאת לתלמיד, וזהו תהליך מתמשך. כמו שכולנו יודעים, זה תהליך למידה בו "האמצעים שבעזרתם" הם החשובים, ולא התוצאה הסופית, כלומר אנו לא "משיגי מטרה".

כיצד אני מיישם זאת בהוראה שלי? בשיעור הראשון אני מתחיל בהסבר קצר ואז מסכים עם התלמיד שכל פעם שאני מבקש ממנו לעשות משהו, הוא צריך קודם לסרב. על ידי כך אני מבהיר לו שאנו מנסים לעצור את התגובה המיידית ההרגלית שלו לגירוי. זה משאיר את התלמיד פתוח לקבלת הכיוונים החדשים שאני נותן לו באמצעות הידיים המנוסות והקול שלי. כאשר התלמיד ואני עובדים על עצירה ועל הנחיית כיוונים חדשים וטובים יותר, אני אבקש ממנו לנוע. בשלב קריטי זה, אני אעזור לו לעצור את התגובה המיידית שלו ולתת כיוונים חדשים לפיקוד הראשוני. אני אמשיך לעזור לו לתת כיוונים במשך התנועה ואפילו לאחר סיום התנועה.

בואו ניקח לדוגמא את התנועה "בהונות, עקבים" (לעלות על הבהונות). יש דרכים רבות להתחיל לעבוד עם תנועה זו. אולם, לדעתי הכי קל בהתחלה לבקש מהתלמיד לעשות זאת בעצמו. רוב התלמידים יניעו את האגן קדימה ויקערו ויצרו את הגב התחתון כדי לבצע זאת. התפקיד של המורה הוא לגרום לתלמיד להיות מודע לתגובה ההרגלית המוטעית הזו. בדרך כלל אני עושה זאת על ידי שימוש במראה, וגם מבקש מהתלמיד להניח את ידיו על הגב התחתון שלי בזמן שאני מחקה את השימוש "המוטעה" שלו. אני נותן לו להרגיש כיצד הגב מתקער ונהיה צר. זה עוזר לתלמיד להבין את העקרון השלישי (הערכה חושית מוטעית), כלומר, למרות שהוא רצה לעלות ישר למעלה הוא לא היה מסוגל למנוע מעצמו ואפילו לא הרגיש שהוא נע קדימה. בנקודה זו אני מזמין את התלמיד לבצע את התנועה שנית, עתה שהוא מודע יותר לשימוש "המוטעה" שלו. כמובן, כמורים לשיטת אלכסנדר אנו יודעים שיש סיכוי נמוך מאד שהתלמיד יהיה מסוגל לשפר את השימוש שלו בדרך זו, אך חשוב שהתלמיד יגיע להכרה זו בעצמו. בדרך זו אני מבהיר לתלמיד שללא עצירה הוא פשוט ימשיך לחזור על הטעות שלו. אני מסביר לתלמיד שאני אקח אחריות על התנועה; באמצעות הידיים שלי אני אעזור לו לכוון למעלה ולהישאר אחורה, ולתת הכוונה לפיקוד הראשוני שלו ברגע הקריטי בו הוא עולה על הבהונות. זרימה זו ממשיכה כשאני משתמש בידיים שלי כדי לכוון אותו חזרה על העקבים.

אני חושב שבעבודה בדרך זו, תוך שימוש בחמשת העקרונות לכל אורך תהליך ההוראה והלמידה, תהליך ההוראה תמיד נשאר ברור למורה ולתלמיד.

בחזרה לראש העמוד



כוחו של הרגל

שינוי כרוך בבצוע של פעילות השונה מההרגל שנרכש במשך החיים
יהודית סלע

מתוקף תפקידי שהגדרתו חברת וועד ארגון המורים לטכניקת אלכסנדר בישראל, שאני חברה בו, זו השנה השלישית עולות שאלות והן לא מעטות, התנדבתי למה? מה אני יכולה לתרום? מה אני מייצגת?.

אחד הנושאים העיקריים הקרובים לליבי הוא הקשר בין הוועד לחברים המנויים בו, נכון יש כאן חוקים מתוקף היותנו עמותה ולא חברה בע"מ, אבל יש לנו גם ממי ללמוד, איך לפעול כארגון ומהמקום שאני נמצאת בו, איני מוצאת סתירה בין עקרונות הטכניקה לבין התארגנותנו כארגון ואשמח לתגובה עם אינהיבישן, אם אני טועה.

ביחסים האישיים בין עמיתנו יש חילופי דברים, דעות, עבודה וכיוונים, משום מה אין האומץ לחילופי דברים אלו לתפוס תאוצה לכיוון רחב עמוק וגבוה יותר.

על כן הנני שואלת את עצמי מה אפשר לעשות, דוגמא אישית כמובן, התנדבתי ואמשיך עד כמה שזה ניתן ואני יוצאת בקריאה כאן ומתי שרק אפשר, בואו תרגישו בבית זה הארגון שלנו אנו שייכים כולנו לאותה טכניקה, אנו שותפים פה כאן ועכשיו הדרך מתחילה וכמו בכיוונים במדויק וכמו העקרונות של אלכסנדר במדויק תמיד מתחדש ואף פעם לא נגמר ותמיד גומל בחסד.

אז יש לנו אחד את השני וזה הרבה וזה כח וזו היא התחלה, אז כל מי שיש לו מה לומר פשוט יאמר, ואמצעים לא חסר ולא יקר במכתב, או במייל, בטלפון או בפגישה כולכם מוזמנים אני כאן בשבילכם ואתם פה בשבילי,

אז בואו נזרים כיוונים ונצא מההרגל עם הפקוד הראשוני ועם ההבחנה שאנו יכולים לטעות ועם העצירה לרגע להקשיב אחד לשני.

מחכה לקול שלכם.

בחזרה לראש העמוד



תהליך הנשימה

למורים שלום,

הדיון של אלכסנדר במנגנון הנשימה ראוי לתשומת לב מיוחדת מכמה סיבות: ראשית, מתברר גם הפעולה הראשונית וה'טבעית' ביותר בחיינו דורשת 'חינוך-מחדש' (re-education). שנית, אנו לומדים כי גם במקרה שמדובר בתהליך מורכב וייחודי, כל תפקידנו הוא ליישם את העיקרון הבסיסי של בלימה והנחיית כיוונים. שלישית, ניתן לשלב את הנושא הזה בעבודה עם תלמידים.

תיאור הפיזיולוגיה של הנשימה בפרק זה תואם את מה שהיה ידוע בזמנו של אלכסנדר. החלפתי אותו בהסבר קצר, מתוך הספרות המקצועית החדשה.

דפי התרגום שחולקו בכנס בשפיים היו בגדר טיוטה. להלן הנוסח הסופי.

עפרה

תהליך הנשימה (מבוא)

עפרה ברלך

הריאות הן איבר הנשימה העיקרי של הגוף. בריאות מתחוללים שני תהליכים:
1. נשימה, שכוללת שאיפת אוויר פנימה ונשיפתו החוצה; 2. חילוף גזים – מעבר של חמצן מן הנאדיות לכלי הדם, ומעבר של דו-תחמוצת הפחמן מכלי הדם לנאדיות.

הריאות עשויות שני שקים, העטופים בקרום אלסטי. יחד עם הלב הם ממלאים את חלל בית החזה. בתוך הריאות יש נאדיות מיקרוסקופיות המוקפות בכלי דם זעירים, ובין הנאדיות לדם מתבצע חילוף הגזים. את הריאות מקיפות צלעות. הן יוצאות מעמוד-השדרה מאחור ומתחברות לעצם החזה מלפנים, וביניהן יש שרירים בין-צלעיים. הצלעות התחתונות 'צפות', הן אינן מחוברות לעצם החזה, וטווח התנועה שלהן גדול מזה של העליונות. מתחת לריאות נמצאת הסרעפת – שריר דמוי כיפה המפריד בין חלל בית החזה לחלל הבטן.

השרירים הבין-צלעיים ושריר הסרעפת פועלים בתיאום: כאשר הם מתכווצים – הצלעות (בעיקר ה'צפות') מתרוממות, הסרעפת יורדת וחלל בית החזה גדל; המעטפת האלסטית של הריאות, המחוברת מצדה החיצוני אל הצלעות והסרעפת, נמתחת, נפח הריאות גדל, ולחץ האוויר בהן יורד. מכיוון שלחץ האוויר שבתוך הריאות שואף להשתוות ללחץ האוויר מחוץ לגוף, אוויר מן החוץ נשאב פנימה (שאיפה). כאשר השרירים הבין-צלעיים ושריר הסרעפת רפויים – הצלעות יורדות, הסרעפת עולה, וחלל בית החזה קטן; מעטפת הריאות נעשית רפויה, והריאות חוזרות לגודלן הראשוני. כאשר נפח הריאות קטן, הלחץ בתוכן עולה, ועודף האוויר נדחף החוצה (נשיפה).

בנשימה עמוקה משתתפים גם שרירי הבטן: בשאיפה הם רפויים, ובנשיפה מכוּוצים.

תהליך הנשימה ניתן במידה רבה לשליטה. הוא מושפע מגורמים שונים כמו תנוחה, רמת פעילות פיזית, מצב נפשי, ומעל לכול יעילות השימוש בגוף. לכן ניתן לשפרו בצורה מודעת ומכוּונת, על ידי שימוש נכון יותר בגוף והגדלת התנועתיות של בית החזה. חילוף הגזים, לעומת זאת, הוא תהליך אוטומטי שאינו בר שליטה. על-ידי שיפור תהליך הנשימה ניתן להשפיע בעקיפין גם על חילוף הגזים ולשפר את אספקת החמצן לגוף כולו.

בחזרה לראש העמוד



מנגנוני הנשימה

מתוך: פ.מ. אלכסנדר, Constructive Conscious Control of the Individual,
חלק II, פרק V. תרגום: עפרה ברלך

נשימה היא פעולה פסיכו-פיזית שבאמצעותה אוויר נכנס לריאות ויוצא מתוכן.... כאשר אנחנו רוצים 'לקחת אוויר' (לשאוף), כל מה שעלינו לעשות הוא לאפשר את הגדלת חלל בית החזה בעזרת קואורדינציות שריריות. בעקבות זאת יֵרד הלחץ האטמוספרי בריאות, וכדי לאזנו עם הלחץ בחוץ, יישאב אוויר פנימה. לחילופין, כאשר אנו רוצים להוציא אוויר (לנשוף), עלינו רק לאפשר את הקטנת חלל בית החזה. בעקבות זאת יעלה הלחץ האטמוספרי בריאות, וכדי לאזנו יידחף אוויר החוצה.

מן האמור לעיל, הקורא ישתכנע כי אם ברצונו לשלוט בנשימה ולפתחה, בין בכוחות עצמו ובין בעזרת מורה, כל שעליו לעשות הוא להביא את עצמו לידי שליטה מֵרבית במנגנונים הפסיכו-פיזיים הקשורים בהרחבה ובצמצום של חלל בית החזה. הוא אינו נדרש אפילו לחשוב על נשימה. למעשה, המחשבה על כך עלולה אף להזיק במידה שהתנאים הפסיכו-פיזיים שקיימים אצלו דורשים חינוך כולל מחדש.

השאלה העיקרית היא, אפוא, כיצד ניתן לשלוט בהרחבה ובצמצום של חלל בית החזה, כדי להגדיל באופן קבוע את הקיבולת ואת התנועתיות שלו. התשובה לשאלה דורשת עיון מעמיק בגורמים הפסיכו-פיזיים הקשורים לתהליך זה.

באופן טבעי, הגירוי המשפיע ביותר על הפעלת מנגנוני הנשימה הוא הצורך באספקת חמצן לדם ובסילוק דו-תחמוצת הפחמן (הפסולת) מן הדם. אך אל לנו להתעלם מן העובדה כי בכל ניסיון של התלמיד להשיג את השליטה הרצויה ולהגדיל את הקיבולת של בית החזה, מכשיל אותו השימוש הלקוי שלו במנגנונים הקשורים לתהליך. לכן, בניסיון לתקן את השימוש הבלתי מושלם של התלמיד, יש לשקול קודם כול כיצד למנוע את הפעולות הפסיכו-פיזיות האחראיות לשימוש הלקוי על ידי פיתוח היכולת לבלום תגובה. לשם כך נדרש המורה לאבחן את ההרגלים הגרועים הרבים של התלמיד הקשורים לפעולת הנשימה, ולהבין היטב את הליקויים בהערכת התחושה שלו, בתפיסה, בכיוון ובקואורדינציה, כפי שהם באים לידי ביטוי באותם הרגלים גרועים.

בהתאם לאבחנה שעשה המורה, הוא יסביר לתלמיד מדוע במקרה שלו נדרשים תיקונים מסוימים לשיפור הקואורדינציה, ויתאר לו את האמצעים שבעזרתם ניתן להבטיח את אותו שיפור. לשם כך ימנה תחילה את הנחיות המניעה שעל התלמיד לתת לעצמו כדי לבלום את התחושות המטעות שגורמות לו להרגלי שימוש גרועים במנגנונים המשתתפים בנשימה. המורה יוודא גם שהתלמיד זוכר את ההנחיות על פי הסדר הנכון. לאחר מכן יוכל התלמיד להתחיל בתרגול עבודת המניעה. פירושו של דבר, סדרה של התנסויות חוזרות שבהן הוא יימנע מלפעול להשגת ה'מטרה'. במקום זאת יעצור ממש, יחשוב על השגיאות המקוריות שעליהן הצביע המורה, ויסרב לחזור עליהן.

ניקח לדוגמה תלמיד שרוצה מאוד להגדיל את קיבולת בית החזה שלו. רצונו פועל כגירוי לתהליכים הפסיכו-פיזיים הקשורים לפעילות זו ומעורר את כל התחושות הבלתי אמינות שהנחו אותו, בהתאם לרעיון המובנה שיש לו לגבי הרחבת בית החזה. הדרך היחידה, אם כן, שבה ימנע את השתלטות ההרגלים הישנים הבלתי מודעים היא סירוב לפעול על פי הרעיון הזה. פירושו של דבר, כי ברגע שיעלה בו הרעיון או הרצון לפעול, הוא יעצור לגמרי ויאמר לעצמו: 'לא. אני לא אעשה את מה שהייתי רוצה לעשות להגדלת קיבולת בית החזה שלי, מכיוון שאם אעשה מה שלפי הרגשתי יגדיל אותה, אני פשוט אשתמש במנגנונים שלי כפי שהשתמשתי בהם בעבר. ומה התועלת בכך? הרי ידוע לי שהשתמשתי בהם באופן בלתי נכון עד כה, ומשום כך באתי לשיעורים.' במילים אחרות, הוא יבלום את רצונו לפעול.

המורה חייב, כמובן, לקבוע מתי יכול התלמיד להתקדם משלב המניעה לשלב הבא של עבודתו. עליו לפרט את ההוראות החדשות שיתקשרו עם תחושות משביעות רצון לגבי שימוש נכון במנגנונים. התלמיד חייב לזכור את ההוראות המנחות הללו ולומר אותן לעצמו, בזמן שהמורה עוזר לו בעזרת ידיו לבצע את התיקון ואת הקואורדינציה הנכונה (ה'מטרה' הרצויה). הוא יחזור ויתרגל את ההתנסויות המשביעות רצון עד אשר ההרגלים הגרועים ייעלמו, וההתנסויות החדשות והנכונות יתפסו את מקומם ויופנמו.

חזרה על ההתנסויות הנכונות הללו היא כל מה שנדרש לבניית שימוש משביע רצון וקואורדינטיבי במנגנונים הפסיכו-פיזיים הקשורים לתהליך הנשימה, על מנת להבטיח שליטה רצונית בהגדלה ובהקטנה של קיבולת בית החזה, במינימום מאמץ ובדיוק מתמטי. כאשר נפח בית החזה גדל, גדלה קיבולת הריאות, ונוצר וואקום חלקי וזמני בתוכן. הוואקום הזה מתמלא מיד באוויר, בתהליך שאנו מכנים 'הכנסת אוויר' (שאיפה). כאן מתגלה היעילות המופלאה של מכונת הנשימה, כאשר נעשה בה שימוש נכון: מתברר כי אותם האמצעים אשר בעזרתם התאפשרה הגדלת חלל בית החזה מאפשרים גם את הקטנתו. בתהליך הקטנת המבנה, קטנה קיבולת הריאות, לחץ האוויר בהן גדל, וכתוצאה מכך האוויר נדחק אל מחוץ לריאות, בתהליך ה'נשיפה'. הנשיפה, והשאיפה שקדמה לה, מהווים את פעולת הנשימה בשלמותה.

לאחר שנבנה שימוש קואורדינטיבי ומשביע רצון במנגנונים המעורבים בפעולות השאיפה והנשיפה אצל התלמיד, המורה יוכל להמשיך ולעזור לו להפעיל את השימוש הקואורדינטיבי הזה בכל מאמץ קולי. כפי שהוסבר ב-Man's Supreme Inheritance, יש לעשות זאת בתחילה בלחש, ועדיף בצליל 'אָה', מכיוון שצורה זו של הפעלת הקול, שמשתמשים בה רק לעתים רחוקות בחיי היומיום, אינה קשורה על פי רוב להרגלים הפסיכו-פיזיים הגרועים של השימוש המורגל בקול.

לשם כך המורה יעזור תחילה לתלמיד לבצע את הנשיפה תוך כדי לחישת 'אה'. יש לדעת מה הם ה'אמצעים' הפסיכו-פיזיים הדרושים להפעלת האורגניזם באופן כללי כמו גם אלה הדרושים לפעולות של פתיחת הפה, שימוש בשפתיים, בלשון ובחך וכן הלאה, ללא מאמץ או לחץ על מנגנוני הקול. כל זאת יש לעשות בטכניקה מוגדרת. התהליך שבו מדובר מונע שאיפת אוויר קולנית דרך האף או הפה, לחץ מוגזם על הגרון ונוקשות מוגזמת של שרירי הגרון, אברי הדיבור והצוואר. הוא מונע גם התרוממות מוגזמת של בית החזה תוך כדי שאיפה, ולחץ עליו תוך כדי נשיפה, וכן פגמים רבים נוספים שמתפתחים אצל כל מי שמנסה ללמוד 'נשימה' או 'נשימה עמוקה' וכו' בעזרת הערכת תחושה בלתי אמינה הקשורה תמיד לקואורדינציה לקויה של המנגנון הפסיכו-פיזי.

© כל הזכויות למבוא ולתרגום שמורות

בחזרה לראש העמוד



על נשימה ונשמה

יהודה קופרמן

הדרך לנשימה נכונה היא ביכולת לא להפריע לה. ההפרעות נוצרות בנסיון לנשום נכון. כל השיטות המלמדות לאן להחדיר את האוויר ומאין לשחרר אותו, נושאות אופי של עשייה, שאלכסנדר חווה בשלבים הראשונים של מחקרו. בהמשך הבחין שהנכון הוא התרחשות מוזמנת הנקראת כיוון. אומנות ההזמנה היא תורתו.

הדברים אמורים לא רק לגבי הנשימה כי אם לגבי כל שאר פעילויות וסגולות הגוף, כמו שחרור צוואר, מיקום הראש ופתיחת הגו. גם האמצעים שאותם קובע אלכסנדר ובהם ה"אינהיבישן" כנקודת מוצא, אינם חסינים, ואינם נחלצים משיני השרירים האורבים לכל מהלך בגופינו.

כמובן שהאמצעים אותם קובע אלכסנדר הם סולם המעלות לכוון ה"ראש לפנים ולמעלה" – והמורדות ליתרת הגוף. הם יכולים להילמד "אחד אחר השני", רק בשעה שהמורה המתיחס לאמצעי בודד, מייצג ומגן בידיו על שאר האמצעים שברקע. כך הוא עובר מאמצעי לאמצעי ומלכדם עד להופעת ה all together ועד לרגע שהתלמיד עצמו כוללם יחד.

ההרגשה הנפלאה החד זמנית של עזיבה וצמיחה כאחד, כוללת בתוכה את כל האמצעים. היא הופכת לזכרון אינסטנקטיבי חוויתי, שבו המחשבה אינה מוטרדת על כל צעד ושעל ממאבק בלתי נפסק בהרגלים. במקומה נוצרת הבנה אחרת. עירנית, אופטימית, חסרת חשד ומאמינה.

את השמירה על התכונה הראשונית, הקדומה, הטבעית הזאת, שהחזיר הלימוד,חייבים להזין בעבודה עצמית-כמעט תפילה- ובמפגשים עם חבר לדרך. כל אלה יאפשרו לנו ליהנות לא רק מהנשוא, שהן הפעולות והיצירות שלנו בחיי היום, כי אם מהנושא שהוא חווית האני.

כל האמור קשור כמובן לנשימה שהוזכרה בראשית, ואין הגדרה מתאימה יותר לתארה מזו שבמקורות "נשמה באפו".

בחזרה לראש העמוד



"זה מזכיר לי" – טאי צ'י צ'ואֵן ו"טכניקת אלכסנדר" גם כן

יוסק'ה אדמוני

בעיון בספר על תורת הלחימה הסינית, "טאי צ'י צ'ואן ג'ינג", (כתבי מופת, בהוצאת מדף) מצאתי הדגשים חשובים של השיטה המזכירים הדגשים ועקרונות דומים של "שיטת אלכסנדר" ויצויין שרובם נאמרו בין השנים 1883 – 1936 (יאנג צ'אנג – פו) ועוד שנים לפני כן ע"י קודמיו (גם פ.מ. אלכסנדר התבטא אז).

החלטתי לצטט קטעים וביניהם הערות והשוואות העולות מהם:

צטט:
"אם שליטה היא שחרור ושחרור הוא שליטה, עצירה תתחדש לזרימה"

הערות:
"העֵרות התחושתית" שלנו היא "השליטה" וכשהיא מונעת החזקה מיותרת היא מביאה "שחרור". כשהשחרור קיים אז "השליטה" (היינו: "הפיקוד הראשוני") בא לידי בטוי ומימוש. "עצירה" היא שלב ראשון בתהליך ההתחדשות והזרימה.

צטט:
"ללא מאמץ, כח חי עולה עד קצה הקודקוד. עם כח חי בכיפת הגולגולת, הראש מזדקף והרוח נוסקת לקצה הקודקוד. אל תשתמש בכח, שימוש בכח מקשה את העורף ומפריע לנשימה ולזרימה התקינה של הדם, יש לשמור על תום ויחד עם זאת על תשומת הלב. ללא תמימות ונכונות של כח חי לא תקום הרוח".

הערות:
המשפט הראשון מאשש את "הנח לצוואר להיות חופשי..." וממחיש גם את התחושה של התנשאות הראש ונסיקת הזרימה לפנים ומעלה.

"שימוש בכח מקשה את העורף", לעומת "הנח לצוואר להיות חופשי כדי לאפשר לראש להתנשא..."

שמירה על "תום" מתאימה מאוד לעכבה ועזיבה שלנו כדי להיות "נקיים מהשפעות חיצוניות ומשכלתנות יתר" וכדי לתת לתום (מכניזם) הטבעי לתפקד בדרכו הנעלמה.

"תשומת הלב" היא "העֵרות התחושתית" שלנו המכונה גם "נכונות של כח חי" שהוא במילים אחרות "בקרה תחושתית תקינה" שבלעדיה "לא תקום הרוח".

אחד ההדגשים של טכניקת אלכסנדר המקבלים חיזוק בטאי צ'י, שתפקוד נכון של הגוף נעשה בשיווי המשקל הפיזי הקשור באיזון הנפשי וכל זאת משיגים, לא במאמץ, או בכח, אלא, בשמירת איכות ומינון נכון של בקרה תחושתית תקינה ומתן חופש למכניזם לבצע את מה שהוא "יודע" לעשות, כי הוא מכויל ומאוזן ולא דורש כח, או מאמץ.

צטט:
"הכתפיים משוחררות, מרפקים שמוטים, עזוב ושחרר את הכתפיים מטה. אם אינך יכול לשחרר ולעזוב, הכתפיים מתרוממות, הנשימה בהתאמה עולה אליהן למעלה והגוף כולו מאבד כח. לעזוב את המרפקים, משמעו המרפקים יורדים מטה ונרגעים. אם המרפקים נשארים למעלה, הכתפיים אינן מסוגלות לשקוע."

הערות:
גם אנו, המורים ל"טכניקת אלכסנדר" משתדלים להנחות את תלמדינו שאם נמנע מעשיית הטעות – התפקוד הנכון יתבצע בכח המכניזם שקיבלנו (מהטבע, או) מהבורא.

וכבר ידוע שהרמת כתפיים היא רעה חולה והרגל מגונה, שכן (כפי שאני אומר לתלמידי) "הרמת מילימטר – הרמת מטר והרי אתה נושא משקל מיותר במשך שעות" וגרוע מכך: שרירי התמיכה של עמוד השדרה אינם חשים את אחריותם להתכוונן כלפי מעלה מאחר אם אין עליהם "תזכורת" של משקל הכתפיים. (יש משקל רב במערכת הכיוונים למשקל הכתפיים כשהם במקומם!).

לדעתי, יש להוסיף את ההוראה החשובה "הנח לכתפיים לשכון רחוק ככל האפשר מהאוזניים", כי כולנו "חוטאים" בכיווצם והרמתם.

צטט:
"השתמש במח ולא בכח – נאמר בכתבי הטאי צ'י צ'יאן, כל אלו הינם שימוש בתפיסה ואינם שימוש כוחני. בתרגול הטאי צ'י, הגוף כולו נינוח. אם לא תאפשר ולו לשמץ של כח להצטבר ולחסום רקמות, גידים, עצמות, או כלי דם, לא תיתקע ותוכל לסוב בקלות.השינוי יקרה מעצמו...כאשר אינך כוחני, תוכל להשתמש בכוונה, בעקבותיה, כל נקודה שמתכוונים אליה מתעוררת מיד לחיים ונושמת... מכאן האמירה המכוננת של הטאי צ'י צ'ואן: "הרך ביותר לפיכך יהיה בעל העוצמה הגדולה ביותר"

הערות:
אין צורך להשוות את הוראות "טכניקת אלכסנדר" לנאמר לעיל, הן זהות. אנו מסבירים לתלמידינו, שאם הגוף מגזים בשימוש בכח ועושה "יותר מהנדרש", הוא, בין היתר, לא מאפשר לדם "להשקות ולנקז" וכשיש הצטברות של רעלים, עקב מאמץ מיותר, אין לגוף אפשרות להזרים כיוונים ולזרום. (אני נותן לתלמידי את הדוגמא שכמעט כל אחד התנסה בה, כשהוא נושא משא כבד במעלה המדרגות לקומה חמישית ובקומה השלישית הוא מרגיש בכאבים של מאמץ בשרירי הרגליים, הידיים והנשימה. כל מה שעליו לעשות, זה להניח על המעקה את המשא... ל3- 4 שניות בלבד והכל נפתח, משתחרר ומאפשר להמשיך הלאה ולמעלה).

שימו לב לשימוש במשפטים "השינוי יקרה מעצמו", "כאשר אינך כוחני תוכל להשתמש בכוונה" (הכוונה - בכיוון). וכשקוראים את המשפט האחרון בקטע האחרון, צריך לזכור שמדובר בתורת לחימה, אז לא כל שכן ואדרבא ב"מלחמת הקיום" היומיומית...

לסכום:
להלן, קטע מצולם (עמ' 143) בחזקת "לא נגענו" בלי הערות. קראו והתרשמו מיופיו.

בחזרה לראש העמוד



ענת, אורי ומשפחת עשת
משתתפים באבלכם עם פטירת הבת והנכדה
מי יתן ולא תדעו עוד צער
חבריכם לארגון





בחזרה לרשימת הביטאונים



 

 
   
עמותת ארגון המורים לטכניקת אלכסנדר בישראל  |   טלפון: 03-5226172  |   ת.ד. 16163, תל-אביב 61161
   
על התמונה והשיטה