ארגון המורים



 ביטאונים

ביטאון מס' 6 - דצמבר 1999


תוכן העניינים:


בחזרה לרשימת הביטאונים



פטריק מקדונלד ועבודתו - יהודה קופרמן

דברים שנשא לכבודו יהודה קופרמן בקונגרס השלישי לטכניקת אלכסנדר, אינגלברג – שוויץ, 1990.

פטריק מקדונלד בן ה-81 חי היום בסוומבורו, כפר קטן, שבסאסקס אנגליה. יש לו כיתה קטנה, בת 4 סטודנטים אתם הוא ממשיך, מתאוצת חייו, להכשיר מורים לטכניקת אלכסנדר. בארבעת החודשים האחרונים אחרי שקיבלתי על עצמי לדבר עליו ועל עבודתו בקונגרס, ביקרתי מספר פעמים אותו ואת כתתו. חזרתי להיות לצדו, בין ידיו, בין המראות והזיכרונות של 27 השנים האחרונות ב"אשלי פליס 16" ההסטורי. 27 שנים בהם חברי אני עסקנו בהבנת המשמעות של החוויות והניסיונות שספגנו מידיו של מקדונלד. אני מאמין שהיום אנו מסוגלים להבין ולשפוך אור על החוויות והמהפכים שעברנו שם, באלכסנדר פאונדיישן.

אני לא בא לייצג את מקדונלד. רק הוא יכול לייצג את עצמו. יחד עם זאת מקדונלד נתן לי את ברכתו במילים: "I don’t mind" (לא אכפת לי...) אלה המכירים את מקדונלד מקרוב יודעים ש"’t I don’t mind" אצלו, הוא ביטוי אישי לאי-עשייה שמאפשר לו להישאר חופשי, בלתי תלוי וללא חשש מהדברים שאותם אביא היום לכבודו ולכבוד עבודתו.

אני יודע שהוא אינו תומך נלהב של קונגרסים למיניהם. אחרי תקופת "אשלי פלייס" בראשית שנות ה-70, מקדונלד "הסתגר" בדירה תת קרקעית רחוק מההמון הסואן, מפרסומת, מסדנאות למורים, התחברות לאגודות וכנסים חברתיים בכלל. הוא הצטמצם לחברת הסטודנטים שלו, והתייחד עם נושא אחד בלבד, "ראש צוואר וגו" בהתייחסם לחיים ולתנועה במרחב.

יהודה קופרמן ופטריק מקדונלד
מקדונלד ויהודה

אילו לא היינו חופרים במגירותיו, לא היו מתגלים כל אותם פתקים שאותם כתב לעצמו כשלבים בהתפתחותו, ושאותם הפכו תלמידיו לספר ולציון דרך והבנה, בלימוד הטכניקה. יהיו כאלה שיראו בגישתו בלתי מועילה ומבוזבזת. מעין "פרד אסטר" ללא סרטים, "ישה חפץ" ללא תקליטים קונצרטים. אבל יהיו כאלה שיראו כאן את הביטוי הבהיר ביותר ל"let" . את אי הרדיפה כגירוי להתרחשות. צניעות בגדולתה.

מאות שאלות נשאלו בכיתותיו, ואני מדבר על תקופת אמצע שנות ה-60. לכולן הקשיב בנימוס למרות שתשובתו הייתה אחת "הנח לצוואר להיות חופשי..." כאן הבעיה, וכאן היא מוצאת את פתרונה.

אפשר לראות בכך גישה שטחית אבל האם לא הייתה זאת מסקנתו אלכסנדר עצמו אחר כל כך הרבה ניסויים וכישלונות. האם קיימת התייחסות ממוקדת יותר לבעיה ופתרונה מתשובה כל כך "פרימיטיבית" ולא אינטלקטואלית.

מקדונלד הינו בוגר קיימברידג', איש הספר וההגות שגדל על ברכי עולם הרפואה (אביו היה אחד הרופאים הבכירים של אותה התקופה). על רקע כל כך תרבותי הוא צמצם את תשובותיו לכל השאלןת הפלוסופיות והאנטומיות ל"הנח לצוואר להיות חופשי..." ללא כל היסוס ואלטרנטיבה. כמו אלכסנדר, כך מקדונלד ידע שמילים בלבד אינן מחלחלות לעומק ההבנה, והן זקוקות לרקע תחושתי כדי להתממש. ואכן את הבנת ה"let" אפשר מקדונלד בידיו, בהראותו יסוד חשוב באופי ההוראה של ט.א. והוא, מגע הידיים כיוצרות קשר דיאלוגי בין המורה לתלמיד. בעוד התלמיד מקשיב להנחיות המילוליות, מונע המורה בידיו את התגובות המורגלות להנחיות שכאלה להופיע, ומוביל להבנה אחרת של אותן מילים. וכך, סיפורם של העקרונות נכתב בידיים על דפי הגוף, וכאשר האדמה מוכנה, נוטע בה מקדונלד את המילים ובצמצום. מקדונלד לא אהב יערות עבותים של מילים, אלא עץ כאן , פרח שם, גינת ירק ליד, מרחב לחיים ולטבע המדבר בזכות עצמו ולמילה נתנת הזכות לשיר לכבודו ולא לבוא במקומו.

הייתי רוצה במסגרת השעתיים שהוקצבו לי לנסות ולהסביר מה מיוחד בחוויה התחושתית שבמפגש עם ידיו של מקדונלד, סוד מגעו, התענוג להיות בידיו, הנכונות לזרום בתוך תנועה כאשר מקדונלד הוא הרוח ואנו לו מפרש.

למטרה זאת הייתי רוצה להראות לכם סרטים משנות ה-70 אותם הסרטתי אנוכי, וקטעים מאחרים שהוסרטו בתחילת שנות ה-80. כל אחד מכם יכול להניח את עצמו במקום התלמיד המופיע בסרט על מנת לקבל את המגע והשיעור ממקדונלד אישית. אפשר גם לחדור למקדונלד עצמו ולחוות את הקשר מצידו של המורה. לפני כן במשפט מוסגר הייתי רוצה לציין עובדה אחת שהיתה משותפת לכל תלמידיו. גם אלה שכעסו עליו, שלא הבינו אותו, שפחדו ממנו. כולנו אהבנו את האיש !. זה נשמע משונה משום שמקדונלד מעולם לא חילק מחמאות, מעולם לא חיבק אותנו, לא נישק... לא הקשיב או שאל לבעיותינו, ולא גילה תמיכה או ויתור להקל על קשיינו. אילו לא היה נוגע בנו בידיו, היינו מגדירים את יחסו אלינו כזר, או ככל היותר יוצא ידי חובה. למזלנו מקדונלד נגע בנו בידיו והם הכילו הכל. כיום כאשר אני בידיו או מביט בסרטיו, הדבר הראשון בו אני מבחין הוא מקומו של מקדונלד ביחס לתלמיד. כאשר מקדונלד פוגש את התלמיד דבר לא משתנה בגישתו. השניים נשארים אחד ועוד אחד, מורה ותלמיד. תחושת ביטחון ועצמאות של כל פרט בשטח המחייה שלו מועברת באמצעות ידיו. אם תסתכלו טוב על זרועותיו של מקדונלד וידיו תבחינו שכשהן נשלחות לעבר התלמיד הן נוחתות בעדינות, כמעט צניחה. התחושה היא מגע של תינוק או בעל חיי להבדיל. אם נביט על מקדונלד בשעת שיעור במהלך איטי ונתייחס לפרטים לפני התנועה ובשעתה, נוכל להבחין במסר העולה מההתרחשות : "אדם אינו יכול לשנות את משנהו!" במסר זה של המורה נאמר, אני מקבל אותך כפי שהנך. איני סובל מכך, להפך, אתה נעים לי. באת אלי כנזקק ונמצאת מעניק. טוב להיות אתך עכשיו. אני נפתח לא רק עבורך אלא ממך.

כאשר מורה מסוגל לגעת בתלמיד בכל כך הרבה כבוד לא קיימת בו תשוקת העשייה. צליל הקבלה של מגעו מדביק את התלמיד בקבלת עצמו. זו נקודת המפנה ללידתו של כיוון. נוצרת כאן נקודת התחלה, שהרי כיוון הוא לא רק "לאן אתה הולך?" אלא גם "מאין באת?" ובעיקר היכן אתה עומד, עכשיו ! זה המגע שחווינו לאורך השנים עם מקדונלד שהד השפעתו התפרס על פני תחומים רבים בחיי היום. היום אנו יכולים להבין את המשמעות המוסרית והחברתית שהובילו ליצירת המגע שמקדונלד העניק וביטא אותם יותר טוב מכל ספר ומילה.

כאשר אנו מסתכלים עכשיו בסרטיו של מקדונלד אפשר להבחין שאותו אופי של מגע ממשיך גם לאורך התנועה. גם בהם, מקדונלד נוגע בהווה של התלמיד. זוהי תחושה מאד אופטימית. אין כאן ייסורי עבר או פחד מעתיד נסתר, כי אם הווה המתקדם לכל עבר.

בהתבסס על כך אפשר להבין כיצד מקדונלד "המאפשר" (the letting Macdonald) רק מניח את ידיו על התלמיד ומייד נוצרת התרחשות של פתיחה. המילה let (הנח) המתבטאת באי-עשייה אינה מילה טכנית. היא ההבנה, האמונה וההערצה לגילוי הטבע שהראש אינו זקוק לתמיכה מתחתיו על מנת להתנוסס "לפנים ולמעלה". הוא גם לעולם לא ישכון שם אם נמשוך אותו לשם. אבל הוא יגיע ובשמחה אם יתרת הגוף שמתחתיו תבין שהיחס בין מורה לתלמיד הוא גם היחס שבין שאר חלקי הגוף לבין עצמם. לכל חלק יש את יכולתו וזכותו לעצמאות ולכוון משלו, ואת האחריות לא לפלוש לטריטוריות של שכניו. אז, כשהשלום ישכון בין כל האברים, תזרום האנרגיה במסלול הכיוונים ותאחד את כל החלקים העצמאיים למשפחה אחת של אדם.

בזאת אפשר להסביר את החשוב שבגילויי אלכסנדר. ראש כל כך גדול, שוקל כל כך הרבה, ולרוב הרבה יותר כבד ממשקלו הפיסי. הגודש המנטלי שהוא נושא בתוכו. בנוסף לתפקודים עליהם הוא ממונה כמו ראיה, שמיעה ודיבור, הנאבקים ומושכים כל אחד לכוון אחר. ראש כבד שכזה, מוותר על כל התמיכה הפיסית הקודמת, המורגלת, ומתנשא למעלה כבלון כאשר הגוף שמתחתיו משנה את אופי הקשר אליו. במקום לנוע כלפי מעלה על מנת לתמוך בראש, הוא נע, נעזב כלפי מטה, כעוגן !, על מנת להבטיח שהראש לא יברח ויעלם במרחבי האינסוף המזמינים. איזה פלא, איזה גילוי, איזו ראיה ומציאות חדשה – ישנה עבורנו. על מנת להגשים את הרעיונות האלה באמצעות המגע, יצר מקדונלד אלמנטים טכניים. אקורדים אלכסנדרונים בעזרתם הוא מנווט את הראש לכוון הלפנים והלמעלה.

מה שמאפיין את צורת עבודתו הוא הקשר של ידיו ישירות עם ה"פריימרי קונטרול". הוא פיתח חשיבות מיוחדת לתפקידה של היד הקדמית. יד הבאה בשם הלפנים (אני מציין: בשם הלפנים ואיני אומר "יד הלוקחת לפנים"!) אל מתחת לסנטר, ובונה על גביו את העירנות מעלה. האיחוד בין שני הכיוונים גואל את הראש מגולת הגוף לעולם של מעל ומעבר. התלמיד מודע לכוון הראש ביחס לעמוד השדרה וחווה מתוך כך את ההפרדה שבין עולם הראש/הרוח, לעולם הגוף/הפיסי הנותר, ולומד על מהות הקשר ביניהם. מתוך הפרדה זו מתברר לתלמיד שהכוון לפנים ולמעלה הוא הזמנה לראש בלבד, כאשר הגוף עצמו חופשי מאחריות לכך. כתוצאה מכך הוא מפסיק להצר ולהתקצר וחוזר לאורכו ורוחבו הטבעי. זה כל כך שונה מלנסות להתארך ולהתרחב, או להאריך ולהרחיב את תלמידינו בגבוי קול יעקב וידי עשו.

מקדונלד הוא אמן. אדם אוהב אסתטיקה. מחפש את השלמות ביצירה. עבורו טכניקת אלכסנדר היא אומנות, שבה היופי החיצוני חייב להראות עם העבודה הפנימית הטהורה. הקורדינציה וההרמוניה חייבים להופיע לא רק בתגובות של התלמיד או של המורה, אלא בשניהם כקבוצה. שניים המנגנים דואט, בתיאום. למקדונלד היה חשוב לא רק מה הצליח המורה לעשות לתלמיד, אלא מה אירע לתלמיד ולמורה מעבודתם המשותפת. זוהי "אומנות אלכסנדר" של להיות עם אדם נוסף, כאמצעי לימוד למפגש עם עצמי.

מתוך כך, שיעור לא יכול להראות כמניפולציה שאת הגדרתה אני רואה כ"חדירה לתחום הפרט" וללא רשות. שיעור גם אינו מאבק להשתנות. אינהיבישיין אינו כורח וחובה, כי אם תחושת שלווה מחופש הבחירה, כגב לכל צעד והחלטה.

יהודה קופרמן ופטריק מקדונלד
מקדונלד ויהודה על שולחן ים המלח

מקדונלד מפריד בין שתי טכניקות של עבודה: האחת, הוא העבודה האומנותית המתבטאת בשמוש של המורה, המצביעה על יכולתו הגבוהה והיא עבודה מהגב. לעומת העבודה האלטרנטיבית שהיא עם הגב. אם המורה נשאר בטריטוריה שלו ורק ידיו נשלחות אל התלמיד,הן יוצרות גשר שהמסרים העוברים דרכו מראים שהמפגש עם התלמיד אינו מערער את יציבותו של המורה,ומאידך מקנה לתלמיד את הביטחון ביכולתו המקורית לקבלת אחריות. מסר שכזה רוכש את אמונו של התלמיד להמשך התהליך. הגישה השניה של עבודה עם הגב נפוצה, משום שהראשונה הינה כאמור יותר אומנות הנרכשת בהשקעה רבה. היא אמנם קלה יותר לבצוע, ומתבטאת בהרמה ובהורדת גופו של המורה עצמו במקביל לתנועות התלמיד. למרות יעילותה האלטרנטיבית, היא מקפיאה, לא אסתטית,לא חסכנית,והLet אינו מנגן בה כנור ראשון .

יכולת זאת של מקדונלד מאפשרת לו לקחת את התלמיד למסעות רחוקים לכל עבר, מתוך המסע אל עצמו. במסע זה הם חולפים ליד מחוזות נפלאים של הקשבה, אמון, ושיתוף פעולה. הם חווים את האומנות של להיות יחד.

בעוד אנו צופים בסרטי מקדונלד, ואני מתרגם בפניכם את התמונות, קשה שלא להזכיר את פטר סקוט המנוח. פטר סקוט היה מורה שהוסמך על ידי אלכסנדר באחד הקורסים הראשונים. לאורך תקופת לימודי באמצע שנות השישים, עזר סקוט למקדונלד ושימש כאסיסטנט ומחליף בכתה. בראשית שנות השבעים פתח כיתה משלו. עבודתו היתה שונה מאוד. רוב הסטודנטים בכתה היו שכורים מידיו של מקדונלד ולא יכלו להבחין במסרים המיוחדים של סקוט. ב-1969, חזרתי למקדונלד לשנה, ושוב סקוט היווה תעלומה גבי.ב- 1975 חזרתי שוב למקדונלד לשנה, אבל אז החלטתי לעשות מאמץ נוסף על מנת לפענח את חידת סקוט. ביקרתי אצל מקדונלד בכיתת הבוקר, אצל סקוט בכיתת אחר הצהריים, כאשר בינהם, בצהרים, עשיתי חנייה בכיתתו קרינגטון ב"הולנד פארק", שעל אותו קו רכבת תחתית. באותה שנה גילתי את סקוט. אם מקדונלד היה כל עונות השנה, השקט והסערות, הריקוד והעליצות, הסיכון וההרפתקה שבחיים, סקוט היה המורה עבורו החשיבות בשיעור לא היתה התנועה הויזואלית החיצונית, אלא ההתרחשות הפנימית. עבור סקוט הגוף היה במה, ובמה אינה זזה. על הבמה הופיע ראש, צוואר ועמוד שדרה. חמישה עשר הסטודנטים שלו היו יושבים במשך שלוש שעות, כאשר הוא היחידי שהיה מניח ידיים. רק בשנה השלישית התחילו לגעת בחבריהם וגם זה לעיתים רחוקות. אני הגעתי עם תשע שנות הוראה ושנתיים עבודה יחד שמואל נלקן בכתה שפתחנו בירושלים, הייתי חייב לשבת כסטודנט ולא להכניס רוח אחרת בעבודת הכתה. עם סקוט תרגלתי את האיניהיבישיין, כהכנה לקראת, ובלי לקפוץ למים. האיניהיבישיין הפך לנושא, ומה שחסר לי מאוד באותה שעה היה האיניהיבישיין לאיניהיבישיין. משום שנושא אחר כמעט לא היה קיים. במפגש פרטי אמר לי סקוט: "את ההבנה הרבה ביותר בטכניקת אלכסנדר קיבלתי מפטריק מקדונלד ויותר מאשר אלכסנדר עצמו". זה הפליא אותי בגלל דרך עבודתו הכל כך שונה. סקוט האדם שהיה עבורי המייצג הגדול של האיניהיבישיין, מצהיר בפני שמקדונלד, הרקדן, ההרפתקן, המאלתר והרומנטיקן הגדול של אומנות אלכסנדר, היה עבורו המורה החשוב ביותר. אולי אפשר להסביר זאת בכך שבאמצעות מקדונלד הצליח סקוט כמו כולנו לראות את הארץ המובטחת, מגבעות ידיו של מקדונלד, אך את הדרך לשם היה חייב סקוט למצוא בעצמו, ובחר בדרכו שלו.

ההיענות לידיו של מקדונלד היתה מידית. תחושה של all together (הכל יחד). הנעתו של התלמיד לא הפריעה. להפך, נתנה תחושה של מנוחה תוך כדי עבודה. לעומתו היה סקוט המפרש של one after one (אחד אחרי השני) עקרונות הנבנים אחד אחרי השני כאשר היעדרות התנועה השוטפת מאפשרת לתלמיד להקשיב לפרטי התהליך, עם כל הסכנות שהקשר שבין המרכיבים יאבד. אם הדברים היו אמורים במוסיקה, הייתי אומר שסקוט לימד אטיודים ומקדונלד ניגן מוסיקה שהכילה את כל אותם אטיודים. כמורים אנחנו מבינים ששתי הגישות חשובות לתלמיד. ובאמת, סקוט עזר לי להבחין בעקרונות שמאחורי ידיו של מקדונלד, שהראה שהתנועה השוטפת אינה חייבת לעמוד בדרכה של התנועה הפנימית והיא בעצם פועל יוצא ממנה. סקוט לעומתו הצביע על מה קודם לתנועה ומבלי שנכנס לטריטוריה שלה. עד היום לא ברור לי אם ראה בזאת פחד מכישלון או יכולת להתגבר על הצורך להשיג, גם כאשר הדבר נמצא בהישג יד. איך שלא יהיה מלמד הדבר שוב, על ראייתו של אלכסנדר את האדם כנושא מרכזי, ואת כל פעולותיו כמשניות, לטובת האדם וליתרון פעולותיו.

אני מאמין שסוד גדולתו של מקדונלד היא בכך שבנוסף לכשרונו, החל את לימודיו אצל אלכסנדר כילד בן תשע בשל בעיות בריאות. אביו הרופא החשוב, הבין כבר אז שבנו אינו זקוק לתרופה ובעייתו אינה חייבת לשנות את השימוש המולד. כל מה שבנו זקוק הוא לחינוך מחדש ובידיו של אלכסנדר שממנו קיבל הוא עצמו שיעורים. במשך השנים גילה מקדונלד יותר ויותר את חשיבות העבודה העצמית והוציא אותה מהמסגרת הצרה של בעייתו הרפואית לנגיעה בחיים בכלל. הטכניקה הפכה לחייו. הייתי לידו בהרבה תקופות לאורך עשרים ושבע השנים הארונות ואני לא זוכר דקה אחת שבה הוא לא נראה "עובד על עצמו", חי אלכסנדר. פעם שאלתי אותו אם אגיע יום אחד לאיכות עבודה כשלו. הוא ענה לי "בודאי אם תשכב על הגב ארבע שעות ביום ובשאר הזמן תעמוד מול הראי"..

טיילתי אתו בישראל באחד מביקוריו, ובשל חולשתו הרבה (היה קיץ לוהט) ישנתי אתו בחדרו במלון בירושלים. באמצע הלילה התעורר מכאבי תופת שנמשכו עד שעות הבוקר. רציתי לקחת אותו לבית החולים, אך הוא עמד על כך שנמשיך בתוכנית ונסע לים המלח. הנסיעה היתה קשה בגלל כאביו. ניסיתי להקל בכמה בדיחות בסגנון שבדרך כלל אהב. הוא הגיב בנימוס למאמצי, ובכאבים מחייכים מעט. כאשר הגענו לים, זחל בקושי למים וגם שם כאב לו ליהנות. הצטערתי שלא עמדתי על דעתי לקחתו לבית החולים ואמרתי לו כי אנו חייבים לעזוב מיד. פשוט פחדתי לחייו. הוא ענה לי "חכה מעט, אני חייב לעבוד על עצמי". הוא נראה כמו חיה המנסה להיפתח. זרקורי הכיוונים נצמדו אליו מכל עבר. הוא התפתל ונע ונאנק וקילל ולבסוף נכנע. "טוב יהודה, בוא נסע לבית החולים". האבחנה שם: "שבץ מוחי". ראיתי את מקדונלד קשור לטכניקת אלכסנדר ברגע של חיים ומוות.

מקדונלד החלים אבל לא כליל. לאחר כמה שנים קיבל התקף חוזר. עבודתו הצטמצמה אבל לא פסקה. בחודשים האחרונים ביקרתי אצלו כמה פעמים בביתו שבכפר האנגלי הטיפוסי "סוואמבורו". הוא עובד שם עם ארבעה סטודנטים שנצמדים אליו גם בשעתו הקשה. הם מבינים שאינם לומדים ממי שהיה... אלא ממורה שהנושא האלכסנדרוני שופע ממנו בכל מצב וגיל. עדין, ברור ומוחלט. הוא נוגע כמשיק, ברכות מלאת עוצמה. קולו בקושי נשמע, וגופו מונע וניזון מתאוצת עברו המיוחד. תמיד ראיתי את מקדונלד מנגן על תלמידיו כאילו היו כלים מוסיקליים. הפעם ראיתי אותו מלחין. הוא אוסף מקודש הקודשים של אוצרו את כל החומר שכתב במסתרי הוויתו. לא בקונגרסים, לא החוגים, לא בספרים, לא בהרצאות אלא במפגשים האישיים שבינו לבין עצמו. הפעם ראיתי אותו לא מנגן בכלים, כי אם פותח את ספרי התווים והמוסיקה יוצאת ישר מתוכם. שרה, מהללת ומחבקת את אומנות חייו. הוא נראה צנוע, ביישן, קטן, כמעט נעלם, בעומדו מול עצמת הטבע. כל כך אורח בעולם הזה, לא בעליו. הוא מתפקד כתחנה לכוחות החופש והבריאה, שבשעה שעוברים דרכו הם נצבעים במימד האנושי שלו, על מנת לפגוש את האחר, את התלמיד. באותם ימים ראיתי מהי אהבת אנוש. לא לאדם ספציפי אלא לאדם כחלק מן הטבע, מהיקום. במקביל לכך הבנתי השתנתה ושוב לא ראיתי את מקדונלד "going up" (למעלה) אבל ראיתי את ה"up", הרקיע, יורד מטה לכיוונו ולמקומו של מקדונלד. אותה שעה יצאה בת קול והכריזה: "זוהי טכניקת אלכסנדר".

לסיכום, אני חושב שתרומתו של מקדונלד לטכניקת אלכסנדר, יכולה להשתוות לתרומתם של גדולי היוצרים בתחומם, שללא הופעתם בעולמינו היינו נשארים עניים ומוגבלים. פרד אסטר בריקוד, ישה חפץ בנגינת הכינור, ואחרים. לכל אלה מתווסף גם שמו של מקדונלד, אם כי בהיקף קטן יותר מפאת צניעותו של האיש וחוסר פרגונם של המעגלים האחרים בנושא הזה. אילו הייתי צריך להגדירו במילים ספורות הייתי אומר:
צנוע ועניו
שהנסתר נגלה לידיו
כי לא חיטט בו וחפר
פשוט,
הבין את מקומו ביחס לשאר.

אני רוצה להודות למקדונלד שנתן לי את הרשות בחיוכו וב "I don't mind" (לא אכפת לי) להביאו לפניכם כמו שאני מכירו. אני יודע שאילו היה כאן, לא היה כל כך נימוסי כמותכם, והיה קורא "יהודה מספיק לדבר, קח אותם לעבודה ועל תבזבז את זמנם". הרשו לי לסיים בתודה אישית המופיעה על גבי הסרט האילם שאתם רואים ברגע זה, שהסרטתי באמצע שנות השבעים והענקתי לו ליום הולדתו.

"לפטריק מקדונלד, עבור המתנות החשובות והיפות בחיי שקיבלתי ממך, ובמיוחד היכולת להמשיך לשאת את תחושת ידיך, עם כל המשמעות הפיסית וההומנית, גם ממרחק של זמן ומקום. על כל אלה תודתי הצנועה בסרט זה. למרות שהוא אילם, כל אלה שזכו לקרבתך ולמדו אותך באמונה – יכולים לשמוע את הצלילים. המנגינה שכתבת לשירת אלכסנדר.

אתך לא רק בשעור ובסרט,
תמיד"

יהודה.

בחזרה לראש העמוד



על אחריות וחשיבות עצמית - הילה אבני

שלום,

אני תלמידה ומורה לטכניקת אלכסנדר 5 שנים, הדרך שאנו עוברים בהתפתחות היא יפה מרתקת מסעירה ומרגשת, אבל יכולה להיות גם קשה וכואבת. התמזל מזלי לפגוש מורה עם נשמה יתרה, אדם אנושי תומך ומעניק ולוקח אחריות, למדתי שתומך זה לא בהכרח לסחוב "שקים על הגב", אלא להניח, לאפשר את החיבוק הרחב החם והתומך מבלי לחנוק, שמתוכו אנו מגיעים אל עצמנו, להיות ולא להיות, עלינו כמורים (וכבני אדם) לכבד כל תלמיד, להתייחס "לגופו ונשמתו בחרדת קודש" (שמואל נלקן), לגשת אליו בעדינות ובאהבה ללמד לא לנצל את תמימותו ואי בשלותו לדעת גבולותיו, ולהיות כשצריך בשבילו, גם כשקשה וכואב לא מתוך אחריות ואהבה, אל תאפשרו לאף אחד לגעת בכם פיזית ונפשית אם אתם מרגישים שזה לא נעים או חיובי, נכון שבתחילה אנו פשוט לא יודעים שחוויה נעימה יכולה להיות מרסקת, לומדים מזה. לומדים להקשיב לגוף שלנו לנפש, לומדים לשמור ולהגן על חלקת האלוהים הקטנה שלנו (זאב), שממנה אנו יכולים ללמוד להיות בני אנוש חיוביים יותר. מורה לאכסנדר הוא לא אלוהים...!

קל מאוד להשתכר מחשיבות עצמית מהכח ומהעצמה המתגלה לנו, כל מורה יכול להיות תלמיד, ומי שמאפשר לעצמו את החופש להיות תלמיד מעשיר את עצמו.

באהבה הילה.

בחזרה לראש העמוד



זה מזכיר לי - יוסקה אדמוני

מאיר שלום,

מציע בזה לקבוע בבטאוננו מדור תחת הכותרת "זה מזכיר לי" (להתעורר, לשחרר, להרהר, להעזר ובמיוחד את – "אלכסנדר").

במדור זה נוכל להביא קטעי מובאות ולקטים שנמצא בכל מיני מקורות וכפתיח אני מביא שניים מתוך רבים הנמצאים ברשותי ומקווה שכולם ישתתפו במדור.

מדור נוסף מוצע, שייקרא: "גרויים ותגובות", שבו יוכלו חברי העמותה להביע את דעותיהם וחוויותיהם המתעוררות מהכתוב, מהנאמר, או מהנעשה ולשתף את החברים בניסיונם. כפתיח אני מביע את תגובתי לשאלת "השינוי", או "החזרה", או "ההתחדשות" וכן "הטעות ותיקון טעות", כפי שנדון בבטאון האחרון: אני נוהג לומר לפונים אלי, שאינני מתיימר ללמד אותם איך להפעיל את גופם, אלא אני מדגיש שאעזור להם לדעת להפעיל אותו נכון. אנו כמורים ל"שיטת אלכסנדר" איננו יכולים להתערב בסודות הבריאה ולהתיימר ללמד אדם דבר שהוא "יודע", שכן הוא נולד עם "האוטומט" המפעיל את מערכת גופו "ברצון ושלא ברצון" ומי הרהבתן שיעז ללמד מישהו אחר "איך לפסוע", להרים יד", וכדמ'. מה שאנו מנסים ללמד, הוא מה שאנו למדנו במשך שנות הלימוד (מדגיש "שנות", שכן לוקח זמן ובצדק, ללמוד זאת), איפה אנו טועים (ומדוע) בשימוש בגופנו ויוצא, שאנו ממלאים משימה מאוד קשה של לימוד "בדרך השלילה". אנו מצביעים כל הזמן מה לא נכון נעשה וכיצד יש להמנע מלעשות לא נכון. הנכון כבר יצוץ מבעד לרווחים שהטעויות יפנו וה"רווחה" הזאת תאפשר לאוטומט (C.P) לחזור לתפקידו הקודם. דומה הדבר לשתיל צעיר ורענן הצומח השדה (שימו לב, הוא צומח מעלה "במעלה עמוד השדרה למרות, כוח הכבידה) ואם הוא לא מטופח היטב, קורה שהוא מוקף בעשבי פרא, יבלית ופטריות, אשר פוגעות ברעננותו, ובצמיחתו ובכוח חיותו. תהליך ניקוש המפגעים, הוא תהליך ההתנתקות וה"הזדככות" (שעובר המורה במכון ל"הכשרת מורים ואח"כ מעביר לתלמידיו כדוגמא אישית".) בשלב שבו יש "מיפגעים", האדם מאבד את האיזון ושיווי משקלו הטבעי ובכדי להמשיך ולתפקד, הוא "משלם" במאמצים לשמור את שווי המשקל. המאמצים הללו "דורשים תשלום", המתבטא בכאבים ובנזקים של הגוף.

ההרמוניה, שאנו מחזירים לגופנו - היא לעומת זאת - השכר והגמול.

בברכה, יוסק'ה.

בחזרה לראש העמוד



חומר למחשבה - מאיר לירז, ליקט יוסי אדמוני

לאן אנחנו רצים?

אנחנו סופרים את הרגעים כדי להגיע סוף סוף ליעד הסופי שלנו, ושוכחים איפה ההנאה האמיתית

בתת מודע שלנו מקובע תסריט אידיאלי. אנו רואים את עצמנו במסע ארוך שעיקרו להגיע אל יעד סופי שהצבנו לעצמנו, טוב יותר. אנו נוסעים ברכבת. מבעד לחלון נשקף אלינו העולם בשיא פעילותו: מכוניות דוהרות על הכביש הסמוך, ילדים משחקים בגן, כלבים רצים על כר הדשא, עשן מיתמר מארובת מפעל, רוח מנשבת בשדה תירס, מישורים וגבעות, הרים ומורדות, ערים וכפרים. אנחנו לא רואים את כל זה. אנחנו מתמקדים רק ביעד הסופי אותו עלינו לכבוש. חלומותינו יתגשמו, תזמורות ינגנו ודגלים יתנופפו ברגע שנגיע לשם וכל חלקיקי החיים שלנו יתחברו לתמונה אחת שלמה כמו פאזל גדול. אנחנו צועדים במעברים בחוסר מנוחה, סופרים את הרגעים, בציפייה להגיע כבר אל התחנה שלנו. ומה היא אותה תחנה:

  • "כשאהיה בן 18 בכל יהיה אחרת".
  • "כשאקנה את המכונית החדשה אהיה יותר מאושר".
  • "כשהילדים יגדלו ויעזבו את הבית".
  • "כשנסיים לשלם את המשכנתא".
  • "כשאקבל את הקידום".
  • "כשהגיע לגיל פרישה".

אבל האמת שונה. במוקדם או במאוחר נגלה שאין תחנה. אין מקום אחד וסופי להגיע אליו. ההנאה האמיתית של החיים היא במסע. התחנה היא רק חלום. המוטו הנכון ביותר שצריך להנחות אותנו הוא "להתענג על הרגע" שכן, זה לא הנטל של היום שמכביד עלינו, אלה הן החרטות על אתמול והחרדות מהמחר. חרטה וחרדה הם התאומים שגוזלים מאיתנו את הנאות היום. אז בואו נפסיק למדוד את המעברים ולספור את הקילומטרים. במקום זה בואו נטפס על יותר הרים, נשחה ביותר נהרות, נקטר פחות, נאהב יותר, נצפה ביותר שקיעות, נצחק יותר, נבכה פחות. החיים הטובים, הם כאן ועכשיו. התחנה כבר תגיע בכל מקרה.

בחזרה לראש העמוד



את פלא - ליקט יוסקה אדמוני

ליקט יוסקה אדמוני
מילים: חוה אלברשטיין
עפ"י פאבלו קאזאלס
לחן: חוה אלברשטיין
עיבוד: חוה אלברשטיין ורמי לוין

כל רגע בו אנו חיים
הוא רגע חדש.
כל רגע בו אנו חיים
אין שני לו ביקום.
לא היה כמותו מעולם
ולא יהיה לעולם.

ומה מורים אנו לילדנו
בבית הספר?
מלמדים אנו אותם
כי שניים ועוד שניים
הם ארבע,
וכי פריז היא בירתה של צרפת...
מתי נלמד אותם גם מה שהינם.

עלינו לומר לכל אחד מהם:
יודע אתה מה שאינך –
אתה פלא!
אתה יחיד ומיוחד!
אתה פלא!
כל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך.
אתה פלא,
אתה יחיד ומיוחד.

והבט בגופך-
איזה פלא הוא.
רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות
האופן בו אתה מתנועע –
אתה פלא!
עשוי אתה להיות כשקספיר
מיכאל אנג'לו, בטהובן –

אתה פלא!
טמונה בך היכולת לכל דבר.
כן, פלא הינך.

וכאשר תגדל –
התוכל אז לפגוע באדם אחר,
אשר כמוך הוא פלא,
גם הוא יחיד ומיוחד,
גם הוא פלא?
עליכם להוקיר זה את זה,
עליכם לעבוד,
כולנו חייבים לעבוד
כדי להפוך את עולמנו זה
שיהא ראוי לילדיו.

בחזרה לראש העמוד



מפגשים בין כיתות להכשרת מורים - רוני אורן

שיטת אלכסנדר = שיטה משפרת את השימוש שאדם משתמש בעצמו בהתאם למציאות המתחדשת. זו אמצתי ממורי מאיר עמית והיא חיזקה את אמינותה לקראת סיום השנה הראשונה ללמודי, יצאנו לביקורים בכמה כיתות להכשרת מורים בחיפה, ת"א וירושלים. אומר בכנות: חזרתי מתוסכל. אחר שנה של לימודים בכתה להכשרת מורים אצל מאיר, כל מה שעברתי במפגשים עם מורים ותלמידים בכתות אחרו, נראה לי כאילו זה לא אלכסנדר. לזכותו של מאיר יאמר שהוא הכין אותנו לקראת השונה. אבל עבורי "ההלם" היה מפתיע. שוב אציין שאחרי כל בקור הדגיש מאיר שבכל מקום (כתה) לומדים אלכסנדר ועובדים אלכסנדר וזה גם כן אלכסנדר. לביקורים בשנה בשניה כבר יצאתי יותר מוכן. המפגשים בכתות השונות עברו כבר יותר בהרמוניה והיו כבר יותר חוויתיים. בשנה השלישית הגעתי למסקנה הנגזרת מההגדרה שלמעלה. השיפור שחל אצלי במשך שלוש שנות למוד בכתה, אפשרו לי להפגש עם כל תלמיד או מורה אחר לשיטת אלכסנדר, זה לא במקרה החליטו מי שהחליטו שצריכים ללמוד לפחות שלוש שנים בצורה פחות או יותר מרוכזת של שעות או ימי לימוד. ואז יכול תלמיד כזה לפגוש צורות ודרכי עבודה שונים. ותוצאות הפגישות האלה יהיו זהים או קרובים לאלה שהוא היה רגיל במפגשים במשך תקופת למודיו. לדעתי – מפגשים כאלה בין כתות להכשרת מורים משיגות מטרה חשובה ליחיד שבכתה. הוא מבחין בשנויים בשמוש העצמי שלו ושהוא מסוגל להשתלב עם מורים ותלמידים מכתות אחרות שלמדו בדרך שונה משלו. מאידך – היא יכולה אולי להזיק לכתה כקבוצה שמונה תלמידים מתחילים, מתקדמים ומסיימים. הסבר והכנה נכונה של מנהל הקורס יכול לעזור לכתה להגבר על הרגשות מהימנות לתלמידים בתחילת למודיהם.

בחזרה לראש העמוד



המילה והשיטה - מאיר עמית

מקדונלד במאמר הנחיית כוונים עשיה ואי עשיה אומר כי לשיטת אלכסנדר יש שני כווני התפתחות עיקריים: עידון ההבחנה החושית, ואיפיון המילה.

בין המילים הלא ברורות די הצורך שילוו אותי בזמן האחרון והתבררו לי יותר כתוצאה מאפיון המילה הן: מהירות-חיפזון. להסתיר-להסוות.

מהירות: מושג חיובי

חיפזון: מושג שלילי

כשממהרים שמתאים זה טוב מאוד, חיפזון זה שממהרים בזמן שלא מתאים למהר ולכן שלילי יש פתגם בערבית שאומר החיפזון מהשטן.

להסתיר: מושג שלילי

להסוות: מושג חיובי

את זה למדתי בצבא, להסוות מסווים עוצמה, להסתיר מסתירים חולשה. בשיטה אנו לומדים לגלות ולממש את העוצמה שבתוכנו ובמקביל גם את היכולת להסוות אותה. מסווה מילה מהתורה. כשמשה ירד מהר סיני ושני לוחות העדות בידו, קרן עור פניו. וייראו מגשת אליו ואז שם משה על פניו מסווה אשר אותו הסיר בזמן קבלת המסר מאלוהים ומסירתו לבני ישראל.

בחזרה לראש העמוד



הקשיים בתהליך ההתפתחות - מאיר עמית

כל אחד מאיתנו עבר את המסלול של קורס להכשרת מורים. ולכל אחד היו וישנם הקטעים שבהם ההתפתחות מלוה בקשיים. אבל הם חלק בלתי נפרד מההתפתחות שבתהליך. היות ובשיטה אנו אומרים שאי אפשר לדבר על הדברים עצמם אלא להביא דימויים מעולם הדימויים המוכר. אני משתמש לפעמים בדימוי שנקרא: מגדל הכותנה מקיבוץ זיקים. בשנותיי הראשונות כמורה לשיטה התפרנסתי מעבודה באוטומציה בהשקיה. ויום אחד הוזמנתי ע"י רכז הכותנה מקיבוץ זיקים לתקן מערכת דישון בכותנה. כשנסענו בשטח בכותנה לכוון המערכת, ראיתי את שיחי הכותנה הקטנים כמלים מצמא, זה היה מחזה עצוב לראות שדה כותנה צמא וכמל. שאלתי את מגדל הכותנה למה הוא לא משקה את הכותנה הרי רק מערכת הדישון מקולקלת ולא לערכת ההשקיה. התשובה שקבלתי הפתיעה אותי מאוד, נאמר לי שבכוונה אין הוא משקה את הכותנה מפני שאת הכותנה זורעים באביב המוקדם כשהאדמה עדיין רטובה. אם ממשיכים להשקות, הכותנה מגדלת נוף גדול ולא מפתחת את השורשים ולקראת הקטיף הצמח קורס מעומס העלים והלקטי הכותנה ואין אפשרות לבצע את הקטיף הממכן. השיחים שוכבים על הקרקע והכותנה הולכת לאיבוד. לכן בתקופה מסויימת מפסיקים את ההשקיה, אף על פי שזה מעכב את הגידול ומאלצים את הצמח להעמיק את השורשים למים עמוקים יותר בקרקע, ובכך מחזקים את המבנה שלו בכדי שיוכל לשאת את תנובתו.

בחזרה לראש העמוד



מקדונלד, אחרית דבר - יהודה קופמן

באותה שנה, לאחר הקונגרס באנגלברג, מקדונלד מת. אתו הלכו ידיו ואומנותו המיוחדת שכל כך קשה לשחזר. יחד עם זאת חובה להמשיך ולחקור את הכישורים והתכונות שוהבילו את מקדונלד אליה. ביום האחרון של הקונגרס קם מורה אמריקאי ידוע בשם ניל כץ, וניסה לפני 450 באי הקונגרס למצוא פגמים בדרך חייו של אלכסנדר והתנהגותו האנושית השונה מהעקרונות אותם יצר. בן השאר התיחס גם למקדונלד ולדרך התיחסותו המשפילה אלי "יהודה קופמן, מורה ותיק ומוערך" לאחר שבהרצאתי ספרתי על כך שבבקורי האחרון סמוך למותו, בקש ממני שאניח עליו את ידי, בקורתו של מקדונלד היתה "יהודה אתה לוקח אותי למטה" וככל שניסיתי לשפר הוא המשיך בשלו "אתה לוקח אותי למטה", מסקנת "ניל כץ" היתה שאופיים של המיסדים, אלכסנדר ומקדונלד היה מאוד לא אלכסנדרוני ומנוגד למסרים אותם ניסו לחנך. על כך עניתי בכתבה קטנה בבטאון האמריקאי של האגודה לט.א ואני מצרף אותה כפי שפורסמה:

Yehuda Kuperman On Mecdonald

Yehuda Kuperman was trained by Mecdonald in the early 1960s and now runs traning school Basel, Switzerland.

To remember Patrik MecDonald is to remember that truth is a back. It is thr direct path: uncompromising, consistent, conscious, decisive and clear. Truth has a magnetic power that creates the preparedness and openness to be in its presence, even if at first it can be confusing. Therefore, after 28 year, I can hear, “You aer taking me down!”, in the weak voice of MecDonald’s final days, with love and acceptance. He consistently presenten these words without any effort to be polite or without niceties. Only from himis it possible to accept this kind of criticsm. It is my good fortune that there was man – a genius – Patrick MecDonald who for me and his other students, is the last word – the truth, which is the gift of the word. His “You are taking me down!” allowed me to clearly see what I am doing, exactly as his hands world tell me ehere I am. MecDonald didn’t try to hint at the differences in our levels. The differences we ourselves created not out of fear but from appreciation and honor of our mirror, MecDonald. Thank you Patrick for bringing me back to being the student through these words. Thank you for the reminder you gave me about the hierarchy of teacher and student. To fell and express myself as a student dose not diminish my self respect, especially with a teacher such as you.

Shalom, my dear teacher. Even though I look you down so many times, you are today so high up, somewhere, among all those who have contributed here, som much – TRUTH.

בחזרה לראש העמוד





בחזרה לרשימת הביטאונים



 

 
   
עמותת ארגון המורים לטכניקת אלכסנדר בישראל  |   טלפון: 03-5226172  |   ת.ד. 16163, תל-אביב 61161
   
על התמונה והשיטה